האם בית משפט הדן בהליך אזרחי מוסמך לתת צו לאיכון טלפוני? (החלטה, שלום בית-שאן, השופט אדהם ספדי):
העובדות: ברקע להחלטה שתי תביעות כספיות לנזקי רכוש, בעקבות תאונת דרכים בה היו מעורבים רכב התובעת 1 (ליסקאר) ורכב התובע 2 (עמרם). הנתבעת (AIG) היא המבטחת של רכבו של עמרם. AIG חשדה כי מי שנהג בפועל ברכבו של עמרם הוא אחד מבניו, שגילו צעיר מ-40 (בניגוד לתנאי הפוליסה) ולכן דחתה את תביעות ליסקאר ועמרם בטענה למסירת ידיעה כוזבת על-ידי המבוטח בקשר לזהות הנהג.
AIG ביקשה להורות לחברת פרטנר להפיק דו"ח איכון טלפוני ביחס למספרי הטלפון של עמרם ובנו ביחס לתקופה הרלבנטית וכן צו המופנה לחברת איתוראן למסירת דו"ח המעיד על תזוזת ומיקום רכבו של עמרם. עמרם ובנו התנגדו לבקשה ואילו ליסקאר לא הגישה תגובה.
נפסק: החתירה לעשיית צדק היא תכליתו של כל הליך שיפוטי. ספק אם האכסניה המתאימה לבקשת AIG היא הליכי גילוי המסמכים, שכן מדובר במסמכים אותם יכול צד שלישי להפיק מתוך מאגרי המידע שברשותו. אין מדור במסמכים המצויים ברשות עמרם. חובת גילוי המסמכים חלה אך ורק על מסמכים שנמצאים בידיו של אחד מבעלי הדין או בשליטתו. חובה זו אינה משתרעת על מסמכים אשר טרם נוצרו.
הדרך הדיונית הרגילה להמצאת מסמכים שבידי צד שלישי היא באמצעות זימון הצד השלישי, אם לצורך מתן עדות ואם לצורך הצגת המסמכים, כאמור בתקנות 178 ו-183 לתקנות סדר הדין האזרחי. ביהמ"ש רשאי לדחות בקשה להזמנת עד, בין למתן עדות ובין להצגת מסמך, כאשר הוברר כי העדות אינה רלוונטית. על ביהמ"ש להשתמש בסמכות זו לעיתים נדירות, כאשר במובהק כי העדות אינה רלבנטית. ברירת המחדל היא היעתרות לבקשה.
בפסיקה הובעה דעה כי לנוכח העובדה כי בהליכים פליליים קיים הסדר חוקי (חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - נתוני תקשורת), התשס"ח-2007), שאין לו מקביל בהליכים אזרחיים, ניתן ללמוד על קיומו של הסדר פלילי בהליכים אזרחיים [עניין סיגאוי - ת"ק 4605-07-14; עניין א.א. - ת"א 15689-06-13]. דעה זו אינה מקובלת על ביהמ"ש. בין היתר, סמכות ביהמ"ש בהליכים אזרחיים להזמנת עד לצורך הצגת מחקרי תקשורת מעוגנת הן בסעיף 1 לפקודת הראיות, הן בתקנה 178 והן מכוח סמכותו הטבועה, כאשר מחקרי התקשורת עצמם נחשבים כרשומה מוסדית.
המציאות הטכנולוגית המתקדמת בה אנו חיים היום, יכולה לספק לנו ראיות בעלות דרגות דיוק ואמינות גבוהות, שיכולות לסייע לבעלי הדין בהוכחת טענותיהם ובאותה מידה מסייעות לביהמ"ש בחשיפת האמת לצורך הגשמת התכלית של עשיית צדק. אין מניעה להשתמש בכלים אלה, ואף שימוש נרחב, מקום שהם יכולים לסייע לצורך ההכרעה במחלוקות וכל עוד ששימוש בהם לא מסב פגיעה קשה ולא מידתית לאיזה מזכויות היסוד של הפרטים המעורבים.
אין הצדקה עניינית לכך שמחקרי תקשורת ישמשו כראיות בהליכים פליליים בעוד שבהליכים אזרחיים לא ניתן להגישם כראיה. הכול עניין של צורך ומידה. ככל שמחקרי התקשורת עוסקים במחלוקת מהותית בתיק, כך תהיה הנטייה לתת צו למחקרי תקשורת, בעוד שאם הם מתייחסים למחלוקת שולית בתיק תטה הכף לטובת סירוב לבקשה [עניין זומרוט - בר"ע 42740-12-17; עניין Habtom - בר"ע 29798-11-17; עניין חנדל - בר"ע 29882-07-17; עניין טופ הובלות - ת"א 7553-07-16; עניין ולדוב - ת"א 57782-12-16; עניין מוגרבי - ת"א 44411-06-11].
במקרה זה מחקרי התקשורת אמורים ללמד על מיקומו של עמרם, של בנו שלפי החשד נהג ברכב, ושל הרכב עובר להתרחשות התאונה. מחקרי התקשורת יכולים להפריך את טענת התביעה או לתמוך בגרסת עמרם. בין הצדדים פערי מידע מהותיים שכן AIG לא היתה בזירת התאונה. מדובר במסמכים רלוונטיים הנוגעים במישרין למחלוקת העיקרית בין הצדדים.
באשר לטענת עמרם לפגיעה בפרטיותו, הרי שכבר נפסק שככלל תובע אינו יכול להישמע בטענה כי זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף בפני הנתבע ראיות רלוונטיות לצורך בירור התובענה ואשר נדרשות לנתבע לביסוס הגנתו. ככל שתובע כזה יעמוד על ההגנה על זכותו לפרטיות, תעמוד בפניו הברירה לוותר על תביעתו ובכך להימנע מפגיעה בזכות הפרטיות שעלולה להיגרם בעקבות גילוי אותה ראיה. כדי למזער את הפגיעה ניתן לצמצם את פרק הזמן הנבחן למינימום הדרוש.
אין מניעה כי ביהמ"ש יורה על גילוי מסמכים שיש בהם כדי לפגוע בזכותו של צד שלישי לפרטיות, אם כי הוא יעשה שימוש בסמכות זו במקרים נדירים ויוצאי דופן, ורק לאחר שניתנה לאותו צד שלישי ההזדמנות להביע עמדתו לפני ביהמ"ש בטרם היעתרות לבקשה. אין גם ממש בטענה ל"מסע דיג". הבקשה התקבלה במגבלות באשר לפרקי הזמן הנדרשים.