(פסק-דין, עבודה ארצי, השופטים גליקסמן, איטח ואופק-גנדלר):

העובדות: בקשת רשות ערעור על החלטת ביה"ד האזורי לעבודה בת"א [סע"ש 1719-12-15], שדחה את בקשת המבקש להורות לחברות סלולר להמציא דוחות איכון עבור מספר הטלפון שלו (בעיקר בשל עיתוי הגשתה). המבקש תבע את המשיבות בעילות שונות ממשפט העבודה, בגין תקופת העסקה נטענת, עליה חולקות המשיבות. המבקש סבר כי דוחות האיכון יוכלו להעיד על חודשי ההעסקה שבמחלוקת. 

נפסק: לו הבקשה היתה מוגשת במועד, לא היתה עילה משפטית לסרב לה, וזאת לאור הלכת חנדל [בר"ע 29882-07-17], בה נקבע כי דו"ח איכון הוא בעל רלבנטיות להוכחה לכאורה של שהות בחצרי המעסיק. די בתצהירו של המבקש להוכחת בעלותו על המכשיר. מקומן של טענות בנוגע למשקל הדו"ח, אמינותו, או טעמים אחרים, אינו בשלב זה. אין בדו"ח איכון כדי להקים יחסי עובד-מעביד, אלא כדי להצביע על מקום שהותו של העובד בתקופה השנויה במחלוקת. בהיבט הדיוני, צירופה של חברת הסלולר אינה נדרש. אין חולק כי הבקשה הוגשה בשיהוי, אך בנסיבות העניין יש להעדיף את ערך גילוי האמת. לא היה מקום לדחות את הבקשה לגופה. הערעור מתקבל. ביה"ד האזורי יוציא צו מתאים לחברות הסלולר.