סטודנט באוניברסיטת בן-גוריון בב"ש יפצה סטודנטית אחרת ב-6,000 ש"ח, לאחר שפגע בפרטיותה כשעיין במסך המחשב שעליו עבדה בחדר המחשבים של האוניברסיטה, כשיצאה לרגע מהחדר. הסטודנט הנתבע גם ישלם הוצאות ושכר טרחת עו"ד של 4,000 ש"ח. לעומת זאת, תביעת לשון הרע שהגישה התובעת - נדחתה.

התביעה התבררה בבית המשפט השלום בפתח-תקווה. התובעת היא סטודנטית באוניברסיטת בן גוריון ומשמשת כרכזת תא הסטודנטים של תנועת "אם תרצו". הנתבע אף הוא סטודנט באוניברסיטה והשתתף בפעילויות תא הסטודנטים של חד"ש. יש היכרות בין הצדדים על רקע הפעילות בקמפוס. התובעת טענה שהנתבע פגע בפרטיותה, כשעיין במסך המחשב עליו עבדה בחדר המחשבים באוניברסיטה, וכן טענה כי פרסם עליה לשון הרע, כשניסתה למסור לו מכתב התראה, כשחיווה בידיו סימון "משוגעת" וקרא לה לפנות ליעוץ פסיכיאטרי, כשהוא נמצא בציבור. הנתבע הכחיש שפגע בפרטיות התובעת וטען כי דבריו אינם לשון הרע או מוגנים לפי הוראות הדין. 

סגנית נשיא בית המשפט, השופטת אביגיל פריי, קבעה כי בסרטון המתעד את ההתרחשות בחדר המחשבים ניתן לראות שהנתבע מתקרב פעמיים למחשב עליו עבדה התובעת. בפעם השנייה ניתן לראות שהוא מתבונן בתוכן המופיע על המסך ואף מבצע פעולה מסוימת במחשב. בית המשפט דחה את הגרסה העובדתית של הנתבע וקבע שהתנהלותו אינה עולה בקנה אחד עם טענתו כי ניסה להנמיך רעש שבקע מהמחשב, ולכן ניגש אליו. נקבע כי אין ראיה שהנתבע צילם את מסך המחשב, אך נקבע כי הוא כן עיין בתכתובת ובמסמך עליו עמלה התובעת על גבי מסך המחשב.

בית המשפט הדגיש כי עצם הותרת מידע אישי על-גבי מחשב, הגלוי לאחרים, אינו מתיר את העיון בו [והפנה לעניין זינגר שנידון בבית המשפט העליון - רע"א 2552/16]. השופטת פריי קבעה כי עיון במידע הוא פגיעה בפרטיות בעל המידע לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, וכי גם ברורה האתיקה המקובלת לפיה אדם לא ייטה לעיין במסמכי האחר המצויים בעבודה על ידו, מתוך הבנה כי המדובר בחדירה לפרטיות. נפסק כי לא מדובר בזוטי דברים וכי לנתבע לא עומדת הגנה מכוח חוק הגנת הפרטיות. בית המשפט הסביר כי הפיצוי שנפסק הוא משום שהפגיעה עליה מצביעה התובעת אינה מצויה ברף הגבוה של חדירה לפרטיותה. השופטת פריי הדגישה כי הגם שיש לשלול התנהגות של עיון במסמכים שנותרו פתוחים במקום ציבורי, אין מדובר בפעולה שגרמה לפגיעה משמעותית וקשה בפרטיות התובעת. 

אשר לתביעת לשון הרע של התובעת, ביהמ"ש הדגיש כי התבטאות הנתבע, שהתבטא כי התובעת סובלת מליקוי נפשי, מעלה כי המדובר בלשון הרע, שכן הדברים נאמרו כדי להשפיל וללעוג לתובעת. עם זאת, נפסק כי לנתבע עומדת הגנת הבעת דעה על התבטאויותיו, לפי סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע. מאזין מן הצד לא יסבור כי הנתבע קובע עובדה כי התובעת סובלת מליקוי נפשי, אלא כי מדובר הבעת דעה, בוטה ומלמדת על הנתבע ועל סגנונו יותר מכל, אך לא קביעת עובדה ממנה יסיק המאזין כי המדובר במי שאכן סובלת מליקוי נפשי ספציפי. בית המשפט גם הדגיש כי בנסיבות בהן התובעת יזמה מפגש מתועד והטיחה האשמות בנתבע, ובהתחשב באופיו הדינמי של המפגש ביניהם, אף שהאמירה הייתה מעליבה ובלתי מכובדת, היא נאמרה כתגובה ספונטנית לאירוע ולא מתוך כוונה עיקרית לפגוע או להשפיל באופן העולה כדי חוסר תום לב הנדרש לשלילת ההגנה. 

ת"א 64587-07-23 בן שושן נ' עכאשה (19.8.2026).