הדס שטייף וגלי צה"ל יפצו את אפי נווה על הפגיעה בפרטיותו (פסק-דין, מחוזי מרכז-לוד, השופט אורן שוורץ, 5.10.2026):
העובדות: התובע הוא יו"ר לשכת עוה"ד לשעבר. הנתבעת 1 (שטייף) היא עיתונאית, שחקרה פרשות בהן התובע היה מעורב, ולצורך כך יצרה קשר עם אשתו לשעבר (חני), שברשותה היו מספר מכשירי טלפון ניידים שהיו בעבר בשימוש התובע. המכשירים הגיעו לידי צד שלישי (יולי), שחדר לתוכנם והפיק מידע מהם. המידע נמסר לשטייף, שהביאה אותו לידיעת הנתבעים האחרים, במטרה לשדר תכנית תחקירים בגלי צה"ל בעניין התובע. בעקבות התערבות גורמים משפטיים נפתחה חקירה משטרתית בנושא, שכונתה "מין תמורת מינוי", בה התובע נחשד כי ניצל את תפקידו לקידום נשים עמן היה במערכות יחסים. הפרקליטות החליטה לא להגיש כתב אישום נגד התובע בעבירות של לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים.
התובע טען כי שטייף נטלה את מכשירי הטלפון שלו באופן בלתי חוקי, ללא רשותו וידיעתו, שעה שידעה שמדובר במכשירים אישיים שלו, וגרמה לפריצתם, תוך הסתייעות ב"מומחי אבטחה". התובע טען כי שטייף עיינה בתוכן שהופק, תוך פגיעה חמורה בפרטיותו וכי בהמשך המידע נמסר ליתר הנתבעים: נתבע 2 (ברקאי), שהגיש את התכנית "מה בוער" בגל"צ; נתבעת 3 (קנטי) העורכת הראשית של התכנית; הנתבעת 4 (שחר) מנהלת מחלקת האקטואליה בתחנה; נתבע 5 (אלקבץ), מפקד גל"צ והעורך הראשי של נתבעת 6 (התחנה). חלקים מהמידע נחשפו באמצעי תקשורת שונים, לרבות בשידור בתחנה. לעיון בהחלטה בעניין החזרת המכשירים לתובע לאחר שהמשטרה תפסה אותם - ה"ת 5939-07-19.
נפסק: שטייף הייתה הגורם המרכזי שיזם את הקשר בין חני לבין יולי, לצורך הפקת מידע מהטלפונים שהיו בחזקתה. שטייף שידלה את יולי להשלים את משימתו על מנת שתוכל לקבל מידע מהותי שיבסס את התחקיר העיתונאי על התובע. יש לדחות את טענת שטייף כי אינה קשורה או אחראית לפעילות יולי בעניין. עיסוק בשאלה הקניינית (למי שייכים הטלפונים) הוא משני. המוקד בתביעה הוא סוגיית הפרטיות ולא הסוגיה הקניינית. יש להעדיף בסוגיה הקניינית את גרסת התובע, כי הבעלות במכשירים היתה שלו או של משרדו. לחני לא היתה בעלות במכשירים והיא לא היתה מורשית להעבירם לצד שלישי.
אף אם הבעלות במכשירים הפיזיים נתונה לחני ולתובע מכוח חזקת השיתוף, עדיין נותרת השאלה המשפטית המהותית בדבר פרטיות התוכן במכשירים. המידע שהיה אצור בטלפונים היה בפרטיותו המלאה של התובע. ההגנה על המכשירים בסיסמה מלמדת על ציפייה לגיטימית של התובע להגנה על פרטיותו. טלפון "חכם" הוא מעין מחשב, המכיל עשרות אלפי קבצים. הוא אינו עוד אמצעי תקשורת בלבד, אלא כלי מרכזי המלווה את האדם בחיי היומיום ומשמש מאגר למידע אישי רב-ערך. שמורים בו זיכרונות ותיעוד של חייו האישיים של אדם, לצד פרטי קשר, התכתבויות, יומנים ומידע הדרוש לתפקוד שוטף. הוא שער גישה לנכסיו הדיגיטליים של המשתמש, לרבות חשבונות דוא"ל, רשתות חברתיות, יישומים פיננסיים ואמצעי תשלום.
שטייף הייתה מודעת לאופן הפסול בו הופק המידע מהטלפונים (פריצה טכנולוגית וסידור התוכן בתיקיות). התנהלותה מעידה שהיא אישררה את המהלך הפסול באופן פוזיטיבי, ואף הנחתה את יולי כיצד למיין את המידע שהופק, במטרה לשרת את התחקיר העיתונאי. יולי אסף את המכשירים, פרץ אותם באמצעות מחשב ותוכנה, והפיק מהם מידע שהיה קשור לתובע. את המידע ערך בתיקיות, "הוריד" אותן להתקן נייד, ומסר לשטייף. שטייף הייתה מודעת לתהליך ואף אישררה אותו. לאחר מכן שטייף הדפיסה את המידע ותייקה אותו בקלסרים, לקראת המפגש עם יתר הנתבעים וגורמי הליווי המשפטי. שטייף פתחה קבוצת ווטסאפ בשם "חסמבה" ונערכו פגישות להכנה משפטית ומקצועית. שטייף לא עידכנה את יתר הנתבעים לגבי דרך השגת החומרים, אלא ציינה כי התקבלו מחני.
אין תמיכה לטענה כי הנתבעים הדליפו פרטים מהמידע לצדדים שלישיים. הנתבעים פעלו במסגרת ההנחיות שניתנו להם ולא הפיצו את התכנים ברשת או בדרך אחרת. לאחר שהתובע נעצר והוסר חלקית צו איסור הפרסום, שידרו הנתבעים בתכנית "מה בוער" מידע חדשותי שהותר לפרסום, תוך התייחסות לחקירה הגלויה. הנתבעים התבססו על המידע שפורסם, אך גם התייחסו באופן כללי ל"חומרים" שהגיעו משטייף. הנתבעים נמנעו מפרסום קונקרטי של חומרים והסתפקו ברמיזות. עיקר הפעילות העוולתית אינה בפרסום החדשותי, אלא בפריצה למכשירים, הפקת המידע מתוכם, הניתוח שלו ובשיח שניהלו הנתבעים כשהם בוחנים לעומק את המידע האישי של התובע. ליבת הפגיעה בפרטיות היא במעשה החיטוט והעיסוק בתכנים האישיים ולא בתוצאות שנובעות מחשיפת מעשיו הפסולים של התובע ברבים במשדר המיוחד.
הזכות לפרטיות היא מהחשובות בזכויות האדם בישראל. מעשי הנתבעים הסבו פגיעה קשה וחמורה בפרטיות התובע, לפי סעיפים 2(5), 2(9), 2(10) ו–2(11) לחוק הגנת הפרטיות. ראשיתה בנטילה ופריצה בלתי חוקית של מכשירי הטלפון, שהיו מוגנים בסיסמה, והמשכן בעיון פולשני, בחיטוט בתכנים אישיים והעברתם לאחרים. הזכות לפרטיות אינה מוחלטת. מימושה כרוך לעיתים באיזון מול זכויות אחרות. הבסיס הנורמטיבי למלאכת האיזון מצוי בהגנות החוק, ובמקרה זה איזון בין הזכות לפרטיות אל מול זכות הציבור לדעת. הנתבעים אינם יכולים להסתמך על הגנת סעיף 6 לחוק. אין מדובר בפגיעה "שאין בה ממש". מעשי שטייף כוללים אחריות על פריצתם המכוונת של מכשירי הטלפון על אף היותם מוגנים בסיסמה. מעשי כלל הנתבעים כוללים עיון בתכנים אישיים וניתוחם במסגרת קבוצתית, ואף פרסום של רמזים בעניין. המעשים הם פגיעה מובהקת ועמוקה בפרטיות. שונים מכך הם אותם "ציוצים" ספורים שהעלו חלק מהנתבעים ב"טוויטר". עיקרם של ציוצים אלה בהפניית תשומת לב למשדר המיוחד, אך הפגיעה בפרטיות שנכללה בהם הייתה מזערית, אם בכלל.
אשר להגנות תום הלב מכוח סעיף 18(2) לחוק: יש מקום להבדיל בין שטייף ליתר הנתבעים. שטייף הייתה היוזמת, המשדלת והמתווכת בעניין הפריצה למכשירי הטלפון, ולמצער אישררה את הדבר ועשתה שימוש מודע בתוצרי הפריצה. לעומת זאת, חלקם של הנתבעים האחרים הצטמצם לקבלת החומרים, לעיון ולשימוש בהם מבלי שהיו מודעים בזמן אמת לדרך הפקתם. הפעולות שביצעה שטייף, שהביאו לפגיעה בפרטיות התובע, אינן חוסות תחת איזו מההגנות בסעיף 18(2) לחוק. ברקאי חוסה תחת ההגנה בסעיף 18(2)(א) וסעיף 18(2)(ב) לחוק. קנטי, שחר וגלי צה"ל חוסים תחת ההגנה בסעיף 18(2)(ב) לחוק, וכן חוסים תחת הגנה בסעיף 18(2)(ו) בהקשר לסעיף 15(11) לחוק איסור לשון הרע, בעניין הפגישה במשרדי גלי צה"ל. דברים אלה יפים גם לגבי אלקבץ. אשר לשטייף, בהיעדר תום לב, אין היא יכולה לחסות תחת איזו מן ההגנות הקבועות בסעיף 18(2) לחוק. שטייף איננה חוסה תחת ההגנה בסעיף 18(3) לחוק. שטייף פגעה פגיעה חמורה בפרטיות התובע בכך שהעתיקה מסרים אלקטרוניים שלא נועדו לפרסום; בכך שעשתה שימוש בידיעות על ענייניו הפרטיים ומסרה אותם לאחרים; ובכך שפרסמה תכנים אישיים מתוך מכשירי הטלפון למרות שהדברים הושגו בדרך של פגיעה בפרטיות. ליתר הנתבעים עומדת גם הגנת סעיף 18(3).
רשלנות - הטענה כלפי הנתבעים נוגעת לפגיעה בפרטיות, שזכתה להסדרה ייעודית ומפורטת בחוק הגנת הפרטיות. חוק זה אינו מסתפק בקביעת איסור כללי, אלא מגדיר את המצבים המקימים אחריות, קובע תנאים וסייגים לתחולתה ומעמיד לנתבעים שורה של הגנות. יש קושי להרחיב את גבולות האחריות באמצעות עוולת הרשלנות, שהיא עוולת מסגרת, באופן העוקף את התנאים, הסייגים וההגנות שנקבעו בחוק הגנת הפרטיות. הפרת חובה חקוקה - שטייף אכן הפרה את החיקוקים שנקבעו בחוק המחשבים ובחוק האזנת סתר. חוק המחשבים מאפשר חבות בעוולת הפרת חובה חקוקה. בכפוף להתקיימות יסודות של קשר סיבתי ונזק, ניתן לחייב את שטייף באחריות גם מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה. מעוולים במשותף - יש להפריד במידת האחריות לגבי כל אחת מהעוולות. בעניין הפגיעה בפרטיות, קיימת אחריות משותפת לפגיעה בפרטיות התובע. עם זאת, לכל הנתבעים, למעט שטייף, עומדות הגנות מכוח החוק, כך שאין לחייבם על הפרת הפרטיות. בעניין הפרת חובה חקוקה, הנתבעים האחרים לא היו שותפים לאירוע העוולתי של נטילת מכשירי הטלפון, פריצתם, והעתקת המידע. אין מדובר בכוחות שלובים שהפעילו כלל הנתבעים כדי לפגוע פגיעה עוולתית אסורה בפרטיות התובע. בנסיבות אלה לא ניתן להטיל חבות על הנתבעים האחרים מכוח טענת "מעוולים במשותף" לפי סעיף 11 לפקודת הנזיקין.
נדחתה טענת התובע כי התנהלות הנתבעים האחרים עולה כדי אישרור מעשיה של שטייף. יש לדחות את הטענה להטלת אחריות על מעשי שטייף מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין על הנתבעים האחרים. המדינה אחראית באחריות שילוחית מכוח סעיף 13 לפקודת הנזיקין להתנהגותה העוולתית של שטייף. אין מקום לפסוק פיצוי בגין נזק ממוני על דרך האומדנה, ודין תביעתו של התובע על נזק ממוני שנגרם כתוצאה מהפגיעה בפרטיותו או כתוצאה מהפרת חובה חקוקה - להידחות. הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע בגין מסכת האירועים עומד על סך 450,000 ₪ שתשלמנה שטייף והמדינה. אין מקום להפחית את הפיצוי בשל אשם תורם של התובע. אין מקום לדחיית התביעה מחמת הכלל של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". בנוסף, התקבלה תביעה בגין פרסום לשון הרע על ידי שטייף בפייסבוק. שטייף תשלם לתובע בגין פרסום זה סך 25,000 ₪ וכן שכ"ט בסך 5,000 ₪. התובע יישא בהוצאות ברקאי בסך 5,000 ש"ח ושכ"ט בסך 100,000 ש"ח. התובע יישא בהוצאות קנטי ושחר בסך 5,000 ש"ח לכל אחת. המדינה תישא בשכ"ט ב"כ של התובע בסך 50,000 ש"ח שטייף תשלם שכ"ט בסך 90,000 ש"ח.