הנתבעים כינו את התובע "פדופיל" בפייסבוק, אך עומדת להם הגנת תום הלב (פסק-דין, שלום עפולה, השופטת ודאד יונס גנאים, 26.8.2026):
העובדות: תביעת לשון הרע על פרסומים בפייסבוק, בהם כינו הנתבעים את התובע "פדופיל". הנתבעים טענו, בין היתר, כי התובע הוא מנכ"ל ארגון "בצלמו", שעמד מאחורי הגשת עתירה בה נדרש ביהמ"ש לחייב מוסד חינוכי להכריח תלמיד בן 9, המתמודד עם סוגיות הנוגעות לזהותו המגדרית, ללבוש בגדי ילדה. כן נטען כי התובע פרסם את דעותיו נגד הקהילה הגאה ברשת ובכתב עת, וכי זהו הרקע לוויכוח שהתנהל בפייסבוק בין הצדדים.
נפסק: הרקע לפרסומים הוא פרסום של התובע, שהתייחס לראיון שנתנה אם לתלמיד, המתמודד עם סוגיות מגדריות, בעניינו הוגשה עתירה לחייב את המוסד החינוכי בו למד להתייחס אליו לפי זהותו המינית הביולוגית. בפוסט, התובע ניסח שאלות ביקורתיות כלפי האם. הפוסט עורר דיון סוער ותגובות רבות, לרבות התגובות נשוא התביעה. חוק איסור לשון הרע חל גם על פרסומים באינטרנט. פעולה ישירה, כגון כתיבת סטטוס או פוסט ברשת חברתית, היא פרסום כמובנו בחוק, וכך גם פרסום תגוביות. ייחוס לאדם כי הוא "פדופיל" הוא ביטוי חמור ומבזה, הטומן בחובו פוטנציאל מובהק להשפלת האדם ולפגיעה בשמו הטוב, במעמדו החברתי והקהילתי, ביחסיו עם בני משפחתו ובמישור התעסוקתי. חומרת הדברים מתעצמת מקום בו הפרסום נעשה ברשתות החברתיות, נוכח פוטנציאל החשיפה המהיר והרחב, האפשרות להפצה חוזרת והקושי בהסרת הפרסום ומניעת המשך תפוצתו, באופן העלול להעצים את היקף הנזק בהשוואה לפרסום באמצעים מסורתיים. מדובר בהתבטאות פוגענית ומבזה, שנכנסת לגדר סעיף 1 לחוק.
לא נטען שהדבר שפורסם היה אמת. ביחס להגנת תום הלב, בסעיף 15 לחוק, תקום לנתבעים הגנה אף במחיר פגיעה בשם הטוב של הנפגע, בהתקיים שני התנאים המצטברים: האחד, כי הנתבעים עשו את הפרסום בתום לב; והשני, כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק. התובע ציין בפוסט כי הוא מועלה לציבור כיוון שהריאיון שהאם נתנה היה ציבורי, הזמין את הקוראים לענות על שאלות, ועורר דיון ציבורי בעניין. על רקע זה, תגובות הנתבעים נכתבו במסגרת אותו דיון ציבורי והיוו התייחסות ישירה לדברים ולעמדות שהביע התובע בפוסט שפרסם, ולא עמדו בחלל ריק או במנותק מההקשר שבו נכתבו. תגובות הנתבעים, ובכלל זה השימוש במונח "פדופיל", נאמרו במסגרת הבעת דעה חריפה ובוטה ביחס להתבטאויותיו הפומביות של התובע. מדובר פרסומים שהם בגדר הבעת דעה ולא הצגת עובדה של דבר שארע בפועל. הפרסומים חוסים תחת הגנת תום הלב. התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסך 5,000 ש"ח.