הנתבע פגע בפרטיות התובע (משתתף בתוכנית ריאליטי), אך התובע ישלם לו הוצאות (פסק-דין, שלום ת"א, השופט טל חבקין, 14.9.2026):

העובדות: תביעה על 150,000 ש"ח שעילותיה פגיעה בפרטיות ופרסום לשון הרע. התובע השתתף בתוכנית הריאליטי "בואו לאכול איתי". באחד הפרקים אמר: "החשש שלי שיחשבו שאני קצת סתום, כי אני לא מבין אנגלית ולפעמים יש מילים גבוהות כאלה שאני לא מבין...". משתתפת אחרת אמרה: "תקשיב טוב, נשמה, אף אחד בשולחן הזה לא חושב שאתה סתום". בשלב זה עברו לראיון עם משתתף אחר, שאמר: "אני חושב שהוא טמבל. הוא באמת טמבל. וזה בסדר. אוקיי, לא כולם צריכים להיות פרופסורים ל... אווירונאוטיקה" (הקטע). בהמשך, משתמשת טיקטוק העלתה סרטון קצר ובו נראה הקטע מוקרן בטלוויזיה (הסרטון), ותגובתה אליו, שזכה לתפוצה רחבה. הנתבע הוא מורה ומעביר קורסים ללימוד אנגלית. הוא השתמש בסרטון לעיל; הוסיף עליו את הכיתוב: "הגיע הזמן לשלוט באנגלית, לינק בעמוד שלי ->", ועוד; פרסם אותו בחשבונותיו העסקיים באינסטגרם ופייסבוק (הפרסום); והשקיע כסף כדי להגביר את תפוצת הפרסום. התובע טען כי הפרסום פגע בפרטיותו וכי הוא לשון הרע עליו. הנתבע הסיר את הפרסום לאחר פניית התובע. לטענתו מדובר בזוטי דברים וכן עומדות לו הגנות שונות. 

נפסק: לשון הרע - ניתן להניח כי השילוב בין הקטע שבו מכנים את התובע "טמבל", עם הצחוק הקולני של משתמשת הטיקטוק, והכיתוב המפנה את מי שגם לו "יש חוכמת חיים" לרכוש קורס ללימוד אנגלית, עלול, בעיני צופה סביר, להשפיל את התובע ולעשותו מטרה לבוז או ללעג. הנתבע הוריד את הסרטון, הוסיף לו כיתוב בעריכה, והעלה אותו לחשבונותיו העסקיים. התובע טען כי לא מדובר ב"שיתוף" של תוכן קיים אלא ביצירת פרסום חדש, שמשנה "מן הקצה אל הקצה" את משמעות הקטע המקורי. לא כל שינוי או תוספת לפרסום קיים תהפוך את הפרסום החדש לפרסום נפרד, אלא יש להתייחס לתוכן הפרסומים, לפרק הזמן שחלף ביניהם ולשוני בזהות הנמענים בראי במת הפרסום [עניין פלונית - רע"א 2855/20]. שאלה היא אם הפרסום של הנתבע הוא פרסום נפרד מהסרטון של משתמשת הטיקטוק, אך אין צורך להכריע בה. פעולת שיתוף תחשב כפרסום לצורך חוק איסור לשון הרע [עניין ניידלי תקשורת - רע"א 1239/19]. פעולת השיתוף יוצרת עותק של הפרסום ויכולה להגדיל תפוצתו. פרסום הנתבע נעשה ברשתות חברתיות אחרות, להן עשוי להיות קהל שונה. הנחה סבירה היא שהפרסום הנתבע אכן הגדיל את תפוצת הסרטון. מכאן, שגם אם הנתבע לא יצר פרסום "חדש", יסוד הפרסום מתקיים, בין אם נראה בכך פרסום חדש, ובין אם הפרסום בוצע בדרך של שיתוף.

האם עומדת לנתבע הגנת הבעת ביקורת על התנהגות פומבית לפי סעיף 15(6) לחוק? יש לבחון אם הפרסום התייחס לדברים שהתובע אמר או עשה בפומבי. התשובה חיובית. התובע אינו דמות ציבורית, אך הוא בחר להשתתף בתוכנית ריאליטי המשודרת בטלוויזיה וזוכה לקהל צופים רחב. קשה לחשוב על פעולה פומבית יותר מאשר השתתפות בתוכנית ריאליטי טלוויזיונית. עורכיה תרים אחר פליטות פה מסוג האמירה דנא. יש לבחון אם תוכן הדברים הוא הבעת דעה, אמירה שיש בה יסוד סובייקטיבי ולא קביעת עובדה. התשובה חיובית. כל החלקים בפרסום הם הבעת דעה. האם האופן שבו מתייחס הנתבע אל התובע, בתור דוגמה חיה לחשיבות לימודי האנגלית, בא בגדר דעה או עובדה בעיני הצופה הסביר שנחשף לפרסומת. האדם הסביר יבין את הדברים כדעה לגבי התובע ולא כקביעת עובדה. לנתבע עומדת הגנת תום הלב של הבעת דעה על אופיו של הנפגע כפי שנתגלה במסגרת פעולה שהנפגע עשה בפומבי מכוח סעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע.

גם אם היה מקום לפסוק פיצוי, הוא היה כה קטן עד שהיה מקום לדחות את התביעה בשים לב לפער בין סכומה ועלות ההתדיינות לבין הסכום שהיה מקום לפסוק. סעיף 22 לחוק מתיר לביהמ"ש להתייחס לראיות בדבר שמו הרע של הנפגע לשם הפחתת הפיצוי, אם נפסק. הקטע המקורי שודר בטלוויזיה והוא זמין מאז לצפייה וזוכה לתפוצה רחבה. בנסיבות אלו, קשה לראות בתובע כמי שנהנה משם טוב בנושא הפרסום, ובהתאם הערך הנכסי המוערך של שמו הטוב פוחת. גם אם היה נפסק כי הוא זכאי לפיצוי, הוא היו פוחת בהתאם לסכום זניח. העובדה כי הפרסום של הנתבע זכה לתפוצה דלה יחסית בהשוואה לפרסומים הקודמים מחזקת קביעה זו. אם היה הפיצוי מתייחס רק לנזק הלא ממוני שנגרם לתובע בשל הפרסום, ולא לנזק האובייקטיבי שנגרם לשמו הטוב, היה מקום להפחיתם עוד יותר. העובדה כי התובע בחר שלא לתבוע את משתמשת הטיקטוק, שהעלתה את הסרטון המקורי הכולל רובד של לעג שלא היה קיים בשידורי התאגיד, והיא שהפכה את הקטע ל"וויראלי", תומכת במסקנה שהתובע עצמו העריך את הנזק שנגרם לו כלא גדול במיוחד, ולחילופין שהעריך שאין לו עילת תביעה טובה נגדה. הואיל והנתבע לא פרסם לשון הרע בכוונת זדון, היה מקום לתת משקל גם להקלות הקבועות בסעיף 19 לחוק למקרים בהם הפרסום לא היה אלא חזרה על מה שנאמר, והנתבע הזכיר את המקור שעליו הסתמך; וכן שהוא הסיר את הפרסום, התנצל באופן אישי והביע נכונות להתנצל גם פומבית.

פגיעה בפרטיות - התובע טען לשתי עילות חלופיות של פגיעה בפרטיות: פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו לפי סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; ושימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח לפי סעיף 2(6) לחוק. אשר לסעיף 2(4), ניתן לצאת מנקודת הנחה שהפרסום שהנתבע פרסם, ובו צילום התובע, היה עלול, בעיני צופה סביר, להשפילו או לבזותו. אין צורך להכריע בכך. משנקבע שהפרסום חוסה תחת הגנת תום הלב בסעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע, הגנה זו יפה גם לעוולה של פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 18(2)(ו) לחוק הגנת הפרטיות. קמה לתובע הגנה מפני עילה זו הפוטרת אותו מאחריות. פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(6) היא חדירה למרחב האוטונומיה הפרטי של אדם והפקעת השליטה שלו על קבלת ההחלטה כיצד ולשם איזו מטרה תשמש דמותו, כאשר אותו שימוש נעשה לשם ריווח, והנזק שהפגיעה הסבה לו הוא נזק לא ממוני הקשור לאותה פגיעה בפרטיותו.

תמונתו וקולו של התובע מופיעים בפרסום. אשר לדרישת הריווח: הנתבע ערך והפיץ את הפרסום במטרה להגדיל את קהל לקוחותיו, לשם הגדלת הרווחים בעסק שהוא מפעיל. אין נפקות לשאלה אם המהלך הניב רווחים בפועל. שלב הפרסום הוא הסרטון שבו מופיע התובע. התובע הוא לב הסרטון. לא התמונה, במובן של מראה פניו, או הקול, במובן של קול אנושי ייחודי, הם שהפכו את הפרסום לכזה שיש בו פוטנציאל ריווחי, אלא הווידאו המתעד את דבריו והאינטראקציה עם יתר המשתתפים. אפשר היה להחליף את התובע באדם אנונימי אחר, אך הוא היה נדרש לומר בדיוק את אותם הדברים ובאותו האופן. אין מדובר במקרה שבו אפשר היה להסיר את התובע מהפרסום מבלי שהייתה לכך השפעה ממשית על הפרסום עצמו ועל תכליתו. אין לקבל את הטענה שהפרסום לא עשה שימוש בדמותו, דרך תמונתו וקולו של התובע, לשם ריווח. ייתכן שהדבר היה שונה אילו היה מדובר בתצלום שבו התובע עושה או אומר דברים גנריים כמו ברכת "שלום" או "חג שמח", או שהיה מצולם הולך ברחוב, קורא ספר, מבשל וכיוצא באלה. אך לא כך הם פני הדברים. הפרסום בענייננו של התובע נופל בגדר אותם מקרים שסעיף 2(6) חל עליהם.

כל טענה לפיה יש לראות את הסכמת התובע להצטלם לתוכנית ריאליטי משום הסכמה מכללא לכך שצדדים שלישיים ישתמשו בדמותו לשם הפקת רווח, דינה להידחות. התובע אכן נפגע מהעובדה שדמותו גויסה ללא הסכמתו לקמפיין פרסומי, בפרט בשל האופן שבו הפרסום הציג אותו. אין לפסול שגם אם הנתבע היה פונה אליו מבעוד מועד ומציע לו תמורה עבור הפרסומת, התובע היה מסרב. אך גם אם לא כך, הזכות לפרטיות משמעה שליטה של התובע באפשרות לעשות שימוש בדמותו, ואין מקום להניח הנחות לחובתו בנושא זה ובלבד שביסס ששימוש בדמותו הסב לו נזק לא ממוני. עלה בידי התובע להוכיח כי אין מדובר בפגיעה של מה בכך. הנתבע לא עמד ברף הנדרש להוכחת עניין ציבורי המצדיק את הפגיעה לצורך הוכחת ההגנת לפי סעיף 18(3) לחוק. על הנתבע לפצות את התובע ב-6,000 ש"ח עבור הפגיעה לפי סעיף 2(6).

זוהי תביעת לשון הרע ופגיעה בפרטיות שהוגשה על סך 150,000 ש"ח, בעילות חלופיות, אך בגין אותו מעשה. עילת לשון הרע נדחתה לאחר דיון משפטי מעמיק, ואילו עילת הפגיעה בפרטיות התקבלה בחלקה הקטן: נפסק פיצוי בסך של 6,000 ש"ח – 4% מהסכום הכולל שנתבע. סכום הפיצוי שנתבע אינו מידתי בשום דרך ואופן לסכומי פיצוי שנפסקים בנסיבות דומות. שיקולי מדיניות משפטית מטים את הכף לחייב תובע שתביעתו נדחתה ברובה המכריע לשלם הוצאות לנתבע. יש להעמיד את סכום ההוצאות על סך של 10,000 ש"ח. טוב היה עושה התובע אם היה מגיש תביעה קטנה, ללא ייצוג, ותובע סכום מידתי בשים לב לנזק הממשי שנגרם לו ולסכומים הנפסקים. התביעה למעשה נדחית, והתובע הוא זה שישלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 4,000 ש"ח, לאחר קיזוז הסכום לזכותו.