"סחר ברשת האינטרנט" יש לפרש כהתקשרות שמבצע לקוח על בסיס הזמנה מקוונת באתר הספק, ללא קשר לזהות הלקוח (עסקי או פרטי) ולזהות הספק (פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים עמית, גרוסקופף וכשר, 30.7.2026):
העובדות: בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בי-ם [רע"א 18970-03-25], שדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטות ביהמ"ש השלום בי-ם [תאד"מ 33408-11-24], בהן הורה ביהמ"ש על העברת מקום הדיון מביהמ"ש השלום בי-ם לת"א, ודחה את בקשת המבקש לעיון חוזר בהחלטתו. המשיבה הגישה, ללשכת ההוצל"פ בנתניה, בקשה לבצע תביעה על סכום קצוב, בשל אי-תשלום עמלה המגיעה למשיבה, לטענתה, מכוח הסכם לטיפול בהחזרי מס שנכרת בינה לבין המבקש. המבקש הגיש התנגדות לביצוע וביקש כי הדיון בהתנגדות יועבר לביהמ"ש השלום בי-ם, מקום מגוריו. לשכת ההוצל"פ בנתניה הורתה על העברת ההתנגדות לבירור בביהמ"ש השלום בי-ם. המשיבה ביקשה להעביר את מקום הדיון לביהמ"ש השלום בת"א, מכוח תנאי בהסכם עם המבקש הקובע זאת.
המבקש התנגד לבקשה, וטען כי עניין התביעה בעסקה שנערכה כולה דרך האינטרנט, ולכן, בהתאם לתקנה 7(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, יש לנהלה במקום מגורי המבקש בירושלים. ביהמ"ש השלום בי-ם הורה על העברת ההליך לת"א וקבע כי ההסכם כלל הוראה המקנה סמכות מקומית ייחודית לבתי המשפט בת"א, וכי הסכם בעניין סמכות מקומית גובר על הכללים הרגילים לפיהם מוקנית סמכות מקומית. בקשת המבקש לעיון חוזר בהחלטה זו נדחתה. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשת רשות ערעור של המבקש, בנימוק כי ההסכם קובע במפורש סמכות לבתי המשפט בת"א, ולכן הגם שמירב הזיקות בתביעה הן לי-ם, לפי תקנה 7(א) לתקנות על התביעה להתברר היכן שהוסכם. מכאן בקשת רשות הערעור.
נפסק: יש לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער, והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. דין הערעור להידחות. רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר דחיית הבקשה תגרום לעיוות דין. המבקש העלה בבקשתו 3 סוגיות עקרוניות לשיטתו: (1) האם כלל "לא יעבירנו עוד", בסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט, מונע מביהמ"ש שאליו הועבר דיון בהתנגדות מלשכת ההוצל"פ, להעביר את הדיון לבימ"ש אחר - אין ממה בטענה זו והסוגיה כבר זכתה למענה בפסיקת העליון ואינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי"; (2) האם תקנה 7(ב) לתקנות, המסדירה את שאלת הסמכות המקומית לדון בתביעה "בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט", גוברת על הכלל בתקנה 7(א), לפיו יש להעדיף את מקום השיפוט שהוסכם בין בעלי הדין, ככל שקיימת הסכמה כאמור; (3) מהו "סחר ברשת האינטרנט" לעניין תקנה 7(ב), והאם עסקה מסוג העסקה בהליך זה נכללת בהגדרה זו. שתי הסוגיות הנוספות טרם הובאו להכרעת ביהמ"ש העליון. יש לתת רשות ערעור ביחס לסוגיות אלה. סוגיות אלו שלובות זו בזו, כך שההכרעה הפרשנית בסוגיה האחת משפיעה על ההכרעה הפרשנית בסוגיה השנייה, ולהיפך.
כלל הסמכות המקומית המיוחד עבור תביעות בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט, נועד להתמודד עם הקושי שבהחלת הכלל הרגיל, בשל הקושי שבהגדרת מקום כבעל זיקה ממשית לנושא התביעה. הן מההסדר בתקנה 7(ב) והן מדברי ההסבר לתקנה זו, ניכר כי מחוקק המשנה ראה לנגד עיניו תביעות המאופיינות בפערי כוחות צרכניים, וביקש לקבוע הסדר המגשים תכלית של הגנה צרכנית. ההסדר שנקבע מפחית את הנטל על הצרכן, ממתן את פערי הכוחות המובנים בין הצדדים, ומצמצם את החשש שהצרכן יירתע מלנהל הליכים נגד העוסק. בתקנה 7(ב) ביקש מחוקק המשנה להגשים שתי תכליות: מתן מענה לקושי שבהחלת כלל הסמכות המקומית "הרגיל" בשל העדר זיקה למקום גיאוגרפי מסוים, וקידום הגנה צרכנית נוכח אופיין הטיפוסי של תביעות מסוג זה. בבואנו לפרש את היקף התפרשותה של תקנה 7(ב) עלינו לבחור בפרשנות המגשימה בצורה מיטבית תכליות אלה.
הנפקות המרכזית לסיווג תביעה כאינטרנטית היא תחולת ההסדר בתקנה 7(ב) תחת ההסדר "הרגיל" בתקנה 7(א) רישא: כשאין מדובר בתובע שהוא עוסק כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, הרי שבמקום הגשת התביעה ב"מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים", ניתן להגיש את התביעה במקום מגוריו או עסקו של התובע (וזאת לצד האפשרות להגיש את התביעה במקום מגוריו או עסקו של הנתבע הקיימת בין אם מדובר בתביעה אינטרנטית ובין אם לאו). לעומת זאת, כאשר מדובר בעוסק, ניתן להגיש את התביעה רק במקום מגוריו או עסקו של הנתבע. יש לבכר את הפרשנות שלפיה ההסדר הקבוע בתקנה 7(ב) גובר על כלל ההסדרים הקבועים בתקנה 7(א). יחד עם זאת, מענה לקשיים של קביעת מקום השיפוט ביחס להסכם שיפוט שנוהל עליו משא ומתן מיודע בין צדדים מתוחכמים, או כאשר מדובר הביעה אינטרנטית במקרקעין – מצוי בפרשנות התיבות "פרסום או סחר ברשת האינטרנט", לאור התכליות הניצבות בבסיס התקנה.
את המונח "סחר ברשת האינטרנט", יש לפרש כמתייחס להתקשרות אותה מבצע לקוח על בסיס הזמנה מקוונת באתר האינטרנט שמפעיל הספק, וזאת ללא קשר לזהות הלקוח (עסק או אדם פרטי) ולזהות הספק (עסק או אדם פרטי). בהתאם לפרשנות זו, התקשרות של צדדים שסוכמה שלא באתר הספק אלא בתכתובת דוא"ל בין הצדדים, או בכל דרך אחרת, לא תיחשב כ"סחר ברשת האינטרנט", אף כשמדובר בהתקשרות שבין לקוח פרטי לספק עסקי. לעומת זאת, בהתאם לפרשנות זו, התקשרות מקוונת שבוצעה באתר האינטרנט של הספק, תסווג כ"סחר ברשת האינטרנט", אף אם ההתקשרות בוצעה לאחר בירורים שערכו הצדדים בהתכתבות בדוא"ל או בטלפון ואף אם הצדדים להתקשרות הם שני גופים עסקיים.
במקרה זה מדובר בעסקה למתן שירות טיפול בהחזרי מס, שנטען כי המבקש רכש מהמשיבה. אכן, השירות שביסוד העסקה אינו קשור באופן מובהק למקום גיאוגרפי מסוים, ולכן התביעה צולחת את אחד משני התנאים. עם זאת, ההסכם בין הצדדים נחתם בחתימה דיגיטלית בדוא"ל, ולא בהתקשרות באתר המשיבה. משכך העסקה אינה צולחת את אחד משני התנאים (המצטברים) לעיל, ועל כן אין לראות בהתקשרות משום "סחר ברשת האינטרנט", ובהתאם על ההליך לא יחול הכלל בתקנה 7(ב) אלא הכללים הקבועים בתקנה 7(א). יש לתת תוקף להסכם השיפוט בין הצדדים ובדין קבעו הערכאות מטה כי ההליך ידון בבית משפט במחוז ת"א.