מדובר בפרסומים שלגביהם הן הטקסט הן הקונטקסט הם במובהק הטרדה מינית (החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט יחיאל כשר, 4.8.2026):
העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מרכז-לוד [ע"א 70632-12-24 - הקובץ באדיבות המאגר המשפטי "נבו"]. פסה"ד דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של ביהמ"ש השלום ראשל"צ [ת"א 34899-03-22], שקיבל את תביעת המשיבה לפיצויים לפי חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998. בתביעתה, טענה המשיבה כי המבקש פנה אליה ופרסם עליה פרסומים ברשתות החברתיות, שעולים כדי הטרדה מינית. ביהמ"ש השלום קיבל את התביעה והורה למבקש לשלם למשיבה פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 80,000 ש"ח וכן ניתן צו מניעה כמבוקש בתביעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקש ואת טענתו כי פרסומיו על המשיבה אינם הטרדה מינית, אלא ביקורת לגיטימית על פרסומיה של המשיבה עצמה, או על הסוגיות שבהן היא דנה בפרסומיה. מכאן בקשת רשות הערעור.
נפסק: הבקשה נדחתה. רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, או כאשר דחיית הבקשה למתן רשות ערעור תגרום לעיוות דין. טענתו העיקרית של המבקש היא כי הפרסומים שבגינם יוחסה לו אחריות בעוולת ההטרדה המינית, הם למעשה פרסום מחדש של תכנים שהמשיבה עצמה פרסמה בפומבי, והתייחסות אליהם, ולכן אין לראותם כ"הטרדה מינית". העובדה שדבר חקיקה מסוים טרם נדון בפסיקת ביהמ"ש העליון בהקשר נתון, אין משמעה בהכרח כי דינה של בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שמעלה סוגיה בהקשרו של דבר החקיקה - להתקבל. לעיתים התשובה לשאלה המועלית בבקשה כה ברורה, עד כי ניתן לומר עליה כי לאו שאלה היא. כזה הוא מקרה זה.
מתוך כ-20 פרסומי המבקש, אך ב-4 נעשה שימוש בפרסומיה הקודמים של המשיבה, כך שביחס לרובם המכריע של הפרסומים, נקבע כי אלו עונים באופן מובהק להגדרת עוולת ההטרדה המינית לפי סעיפים 3(א)(3)-(5) לחוק, וטענתו של המבקש אינה רלוונטית לגביהם. באשר לארבעת הפרסומים שבהם כלל המבקש את פרסומיה הקודמים של המשיבה, נקבע שמובנם הטבעי, מבלי להידרש לכך שהם נסמכים על פרסומים קודמים של המשיבה, הוא משפיל ומבזה. בעניינו של המבקש לא מתעוררת כלל השאלה הפרשנית שהמבקש טוען לה, שכן מדובר בפרסומים שלגביהם הן הטקסט הן הקונטקסט הם במובהק הטרדה מינית כמובנה בחוק. פרסומי המשיבה לא היוו כל הסכמה לפרסומיו הפוגעניים והמטרידים של המבקש, המבקש לא סבר ולא יכול היה לסבור שניתנת לו הסכמה מצד המשיבה לפרסומיו, ובוודאי שאין כל בסיס לקבוע, במישור הנורמטיבי, כי פרסומים מסוג פרסומיה של המשיבה מהווים מעין "רישיון" לפרסומים מסוג פרסומיו של המבקש.