"נמען" הוא המחזיק במכשיר הטלפון ולא הבעלים הרשום של המספר, אך יש להוכיח זאת (פסק-דין, תביעות קטנות נוף הגליל-נצרת, הרשמת איה מחאג'נה קרמאן, 15.2.2026):

העובדות: התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 6 הודעות פרסומת, ללא הסכמתו, ולמרות שביקש הסרה, בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת הכחישה את טענות התובע וטענה כי אינו לקוח שלה וכי הקו רשום על-שם אחר.

נפסק: התביעה נדחתה. ההודעות שנשלחו הן דבר פרסומת, שכן מדובר במסר המופץ באופן מסחרי שמטרתו היא לעודד רכישת מוצרים או שירותים. הנתבעת היא המפרסם. הנתבעת טענה שהתובע אינו בעל הרשומה. יש לפרש את המונח "נמען" כאדם המחזיק במכשיר הטלפון ומשתמש בו הלכה למעשה, ולאו דווקא כמי שרשום כבעל מספר הטלפון מבחינה קניינית. פרשנות זו נשענת על תכלית החוק להגן על פרטיות המשתמש ועל רצונו למנוע הטרדה, שכן המשתמש בפועל הוא זה שסובל מההפרעה ולא בעל מספר הטלפון הרשום (כגון מעסיק או בן משפחה) שאינו מחזיק במכשיר. מי שקיבל את המסרונים בפועל נחשב ל"נמען" לפי החוק ולפיכך הוא בעל זכות העמידה ורשאי לתבוע פיצוי על ההפרה. אולם, כאשר מועלה ספק של ממש שהתובע אינו "הנמען", על התובע הנטל להוכיח שהוא "הנמען" בהתאם לחוק. התובע הודה שבעלת קו הטלפון היא אמו, אך כי שימש כמיופה כוח במנוי והיה המחזיק בפועל והבלעדי בקו. התובע לא צירף כל מסמך המעיד על אחזקתו בקו, לא צירף את ייפוי הכוח הנטען ולא צירף תצהיר מטעם אמו שמאשרת שהתובע הוא המחזיק בקו. בהעדר ראיות, התובע לא הצליח להוכיח את טענתו שהוא המחזיק בקו הטלפון וכי הוא הנמען. הנתבעת טענה כי שלחה את ההודעות כחוק ובהתאם לסעיף 30א(ג) לחוק התקשורת, לפי "הסכם תנאים כללים", אך לא צירפה את ההסכם ביחס למספר הטלפון מושא ההליכים, כשהוא חתום ע"י בעלת הזכויות. התובע טען ששלח בקשה לחסימת מסרונים, אך לא צירף הוכחה על כך.