כניסת הבניין הצופה לרחוב נחשבת "רשות הרבים", וצילום בה אינו פוגע בפרטיות, אך צילום בלובי או בחדר מדרגות עשוי להיחשב כצילום ב"רשות היחיד" (פסק-דין, שלום חיפה, השופטת עינב נהרי סנדלר, 8.6.2026):
העובדות: תביעה שעילתה פגיעה בפרטיות. התובע מתגורר בבית משותף. הנתבע עוסק בתיווך נדל"ן. הנתבע הגיע לפתח הבנין בו מתגורר התובע והניח בתיבות הדואר של הדיירים עלונים פרסומיים. התובע התנגד לחלוקת העלונים ובין הצדדים פרץ ויכוח. התובע הוציא את העלונים שהניח הנתבע, קימט אותם וזרק אותם. הנתבע צילם את המתרחש והעלה ל"TikTok" את הסרטון שצילם. בכותרת כתב: "כמעט הרג אותי בגלל פלייר. מנסים להתפרס בסך הכל איש ממורמר". הפרסום נצפה עשרות אלפי פעמים וזכה למאות תגובות, לרבות תגובות של הנתבע. על פרסום זה הוגשה התביעה.
נפסק: ההבחנה בין "רשות היחיד" ל"רשות הרבים" נוגעת לשאלה האם הצילום פוגע בפרטיות לפי סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות. צילום אדם כשהוא ברשות היחיד הוא פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(3), גם אם הצילום לא פורסם על ידי הגורם המצלם ואף ללא קשר לתוכנו. לעומת זאת, צילום אדם ברשות הרבים מותר, ועילה תקום רק אם פרסום התצלום עלול להשפיל או לבזות את המצולם, לפי סעיף 2(4) לחוק. הצילום נעשה בכניסת הבניין הצופה לרחוב, בחזית החיצונית של הבניין. חזיתו החיצונית של בניין נחשבת כ"רשות הרבים", וצילום בה אינו פגיעה בפרטיות, כשלעצמו, משום שהחזית חשופה מטבעה לציבור הרחב. היא איננה נכללת ב"צנעת החיים האישיים" ואין במתחם זה ציפייה סבירה לפרטיות. לעומת זאת, החלק הפנימי של כניסת הבניין, כגון לובי או חדר מדרגות, עשוי להיחשב כ"רשות היחיד" אם קיימת בו ציפייה סבירה לפרטיות [עניין גוטסמן - ע"א 1697/11]. אין מדובר בצילום שנעשה ברשות היחיד.
לתובע עומדת עילת תביעה לפי סעיף 2(4) לחוק, בהתחשב בכיתוב שהוסיף לסרטון. שילוב הפצת הסרטון בו מצולם התובע בלבד, ללא ידיעתו והסכמתו, מתווכח עם הנתבע והכיתוב הנלווה, המייחס לתובע תיאור של "איש ממורמר", עלולים להשפיל את התובע ולבזותו בעיני צופי הפרסום. המבחן אם פרסום עלול להיות משפיל או מבזה הוא אובייקטיבי ועניינו בשאלה כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום. גם אם התובע נהג בגסות רוח מיותרת, הרי שגם התנהגות לא ראויה זו איננה ויתור גורף מצדו על פרטיותו, בנסיבות בהן הסרטון פורסם ברשת חברתית ללא ידיעתו והסכמתו. אשר לטענה לתחולת ההגנה לפי סעיף 18(3) לחוק, אין בפרסום עצם התנהלות התובע, שהתאפיינה בגסות רוח כלפי הנתבע ונזק נטען לפרנסתו, כדי להוכיח עניין ציבורי מיוחד שהצדיק את הפגיעה בתובע. גם אם עצם הצילום נעשה בזמן אמת על ידי הנתבע כדי להגן על עניין אישי כשר שלו, עת התובע איים בהזמנת משטרה, הרי שאין בכך כדי להצדיק את פרסום הסרטון והפצתו בטיקטוק, בצירוף כיתוב שיש בו כדי לבזות את התובע.
סעיף 18(2)(ג) לחוק מעניק הגנה לפוגע כשהפגיעה נעשתה בתום לב לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע. תנאי יסודי לתחולת ההגנות בסעיף 18(2) הוא שהפגיעה היא מידתית, נעשתה בתום לב סובייקטיבי ולא חרגה מתחום הסביר. הפרסום היה בלתי סביר ובלתי מידתי אל מול הפגיעה הנטענת בנתבע, ומשכך, לא עומדת לנתבע ההגנה. לצורך קביעת גובה הפיצוי לפי סעיף 29א(ב)(1) לחוק, גם כשמדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק, יש לקחת בחשבון את כלל הנסיבות, טיב ואופי הפרסום, את הפגיעה בתובע, היקף התפוצה ואף להתחשב בהתנהגות הצדדים עובר ולאחר הפרסום. הנתבע לא עשה את הפרסום בכוונה לפגוע בתובע, אלא עשה זאת לאחר שחש הוא עצמו פגוע מהתנהגותו של התובע כלפיו. הנתבע יפצה את התובע ב-10,000 ש"ח ויישא בהוצאות בסך 3,000 ש"ח.