באיזון בין הזכות לפרטיות לפומביות הדיון, הבכורה ניתנה לפומביות הדיון (פסק-דין, שלום י-ם, השופטת מוריה צ'רקה, 8.5.2026):
העובדות: האם מותר לפרסם פסקי דין ומסמכים מתוך תיקים המתנהלים בבתי המשפט, למרות שהפרסום פוגע בפרטיות? התובע ניהל מספר הליכים נגד מעסיקים וכן ערעורים על החלטות בוועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי. הנתבעת 1 היא עמותה, מפעילת האתר "תולעת המשפט". הנתבע 2 הוא חבר ועד בעמותה ואחד ממייסדיה. הנתבעת 3 היא הנהלת בתי המשפט. באתר הנתבעת 1 התפרסם גם מידע על הליכים שניהל התובע. לטענתו, פרסום זה פגע בפרטיותו, משום שהוא כלל מידע רפואי עליו, כמו גם את מספר תעודת הזהות שלו ואת דוגמת חתימתו. הנתבעים הסתמכו בעיקר על עקרון פומביות הדיון וטענו כי הוא גובר על הזכות לפרטיות.
נפסק: חשיבות הזכות לפרטיות נעלה מכל ספק והיא מצויה בליבת אופיה הדמוקרטי של ישראל. בדומה לזכות לפרטיות, גם עקרון פומביות הדיון נקבע בחוק יסוד וכן הוא מעוגן בסעיף 68 לחוק בתי המשפט, שגם קובע רשימת חריגים לכלל זה. פגיעה בפרטיות, לכשעצמה, אינה עילה לקיים דיון בדלתיים סגורות, שכן אם תאמר כן, לעולם כל דיון (כמעט) יצדיק איסור פרסום, ובכך ירוקן מתוכן הכלל הקובע פומביות הדיון. פגיעה בפרטיות תצדיק קביעה של דיון בדלתיים סגורות רק במקרים מיוחדים [עניין פלונית - רע"א 482/13].
שני עקרונות יסוד של המשטר הדמוקרטי עומדים על כפות המאזנים ומתחרים זה בזה, וקווים מנחים לאזן בין עקרונות יסוד אלו נקבעו זה מכבר בפסיקת ביהמ"ש העליון [עניין פלוני - ע"א 438/14]. כאשר דנו בתי המשפט בבקשות לאסור פרסום שמם של בעלי דין מחשש לפגיעה בפרטיותם עקב חשיפת מידע רפואי, נקבע הכלל שבתביעות אזרחיות בגין נזק גוף ייאסר פרסום שמות התובעים. עם זאת, לא נקבע כלל דומה בערעורים על החלטות הוועדות רפואיות של המל"ל.
המחוקק בחר להעניק חסינות מלאה למי שמפרסם דיווח נכון והוגן של הליכים משפטיים והחלטות שיפוטיות, גם במקום בו הם פוגעים בפרטיות (או בשמו הטוב) של אדם, ובלבד שהפרסום הראשוני נעשה על ידי שופט, או במסגרת הליך שיפוטי, וההליך אינו מתנהל בדלתיים סגורות או תחת צו איסור פרסום. פרסומים אלו מותרים בלא קשר לתום ליבו או מניעיו האחרים של המפרסם [עניין אונגרפלד - רת"ק 48436-10-25]. כאשר הוגשו תביעות אזרחיות בשל פרסום בדיעבד של פסק דין או מסמכים מתוך הליך משפטי, התביעות נדחו, אם משום שהפרסום מותר, ואם עקב החסינות השיפוטית ותום הלב.
אף שהתביעה הוגשה על מספר רב של הליכים, לא הוכח שהנתבעים פרסמו מסמכים או החלטות מתוך שני הליכים שציין התובע. התובע לא עמד בנטל להוכיח פגיעה בפרטיות בכל הנוגע לשני ההליכים הללו. באתר "תולעת המשפט" פורסמו שני הסדרי פישור עליהם התנוססה חתימת התובע. באחד מההסדרים מצוין גם מספר ת.ז. של התובע. כבר נקבע כי פרסום מספר ת.ז. של אדם הוא פגיעה בפרטיותו. עם זאת, כבר נפסק שהזכות לפרטיות מתייחסת, בראש ובראשונה, למידע או לנתונים הנוגעים באופן מובהק לפרט, כגון: מצב רפואי, רמת הכנסות, גיל, משקל, העדפות מיניות, וכדומה. מספר ת.ז. אינו דבר אינטימי ופרטי, אשר ככלל אדם מבקש לשמור לעצמו, כמו מצבו הרפואי. כל אדם "שיש לו לכאורה ענין בדבר" רשאי לפנות לרשות האוכלוסין וההגירה ולקבל את מספר תעודת הזהות של כל אדם אחר.
באשר לדוגמת החתימה, אף אם ניתן לראות בפרסומה מידע אישי, הפגיעה בפרטיות הכרוכה בפרסום היא מינורית ביותר, ולראיה חתימתו הסרוקה של כל שופט מתנוססת על גבי כל החלטה שנתן, ומופצת לכל. התובע העיד כי הוא חושש שהפרסום מציב אותו בסיכון לגניבת זהות, אלא שנוכח הקלות בה ניתן להשיג מספרי ת.ז. ודוגמאות חתימה, ככלל אין בפרטים אלה די על מנת להזדהות, ונדרשת הצגת תעודה מזהה הכוללת תמונה, סיסמה או דבר מה נוסף. פרסום הסדרי הפישור עליהם מתנוססת חתימת התובע, ועל אחד מהם נרשם בכתב יד מספר תעודת הזהות שלו, היא פגיעה מינורית בפרטיותו. אין חובת סודיות על הסדרי גישור או פישור, ואין חסיון להסדרים אלה.
הנתבעים פרסמו מספרי הליכים בהם נטל התובע חלק, ובחלק מהמקרים הפרסום כלל מספר ת.ז. שלו. בשני מסמכים שפורסמו התנוססה דוגמת החתימה של התובע, ופרסום אחד כלל מידע רפואי עליו. בפרסומים אלו, ובפרט פרסום פסה"ד בערעור על הוע"ר, פגעו הנתבעים בפרטיות התובע. למרות חשיבותה של הזכות לפרטיות, לא כל פגיעה בפרטיות מקימה לנפגע זכות תביעה. פרטיות התובע נפגעה בשל העובדה שהנתבעים פרסמו תצהיר ופסקי הדין ככתבם וכלשונם. פרסומים אלה אינם אלא "דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע במסגרת דיון או החלטה שיפוטית". כיון שהנתבעים פרסמו את התצהיר ופסקי הדין ככתבם וכלשונם, כדיווח על מה שנכתב בהם, הפרסומים הללו אינם אסורים, גם אם יש בהם משום לשון הרע או פגיעה בפרטיות. פרסומי הנתבעים אינם מקימים זכות תביעה מכח חוק איסור לשון הרע או חוק הגנה על הפרטיות, הגם שיש בהם פגיעה בפרטיות התובע.
אין נפקא מינה לשאלה אם הנתבעים פעלו בתום לב, מתוך כוונה לפגוע, או באדישות לפגיעה שעלולה להיגרם. באיזון שנקבע בחוק הגנת הפרטיות בין הזכות לפרטיות לבין פומביות הדיון, הבכורה ניתנה לפומביות הדיון בכל הנוגע לכל ההליכים שניהל התובע בבתי הדין לעבודה, גם מקום שהליכים אלו היו ערעורים על החלטות וועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי. כל ההליכים שניהל התובע לא נוהלו בדלתיים סגורות, ולא הוצאו בגינם צווי איסור פרסום, עד לאחר שפורסמו המסמכים נשוא ההליך באתרים "נט המשפט" ו"תולעת המשפט". מיד כאשר הומצאו צווי איסור הפרסום, הנתבעים הסירו את הפרסומים. אף אם פקודת הנזיקין מקימה עילה בגין פגיעה רשלנית בפרטיות, נוכח חשיבותה של פומביות הדיון, הנתבעים פעלו כפי שאדם סביר היה פועל בפרסום פסקי הדין וההחלטות, ולא הפרו את חובת זהירות כשפרסמו פרסומים שלא נאסר פרסומם, גם אם ניתן היה לצפות שהפרסום יסב נזק לתובע.