התובעת אינה נדרשת "לעבוד" בניסיון להסיר עצמה מרשימת הדיוור (פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, הרשם מיכאל שמפל, 5.3.2026):

העובדות: התובעת טענה כי הנתבעת שלחה לה 10 מסרונים, ללא הסכמתה, הקוראים לה לתרום למימון פעילות הנתבעת, בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובעת טענה עוד כי ההודעות אינן עומדות בדרישות החוק. הנתבעת טענה כי היא עמותה הפועלת ללא מטרת רווח, וכי הודעות הדיוור נשלחות רק לתורמים שתרמו לה בעבר. לטענתה, המספר אליו נשלחו ההודעות הוזן במערכותיה כמספר של תורם כזה, וכי הנתבעת יכלה לבקש הסרה אך לא עשתה כן.

נפסק: התביעה התקבלה בחלקה. המסרונים שנשלחו לתובעת הם דברי פרסומת. בהודעות גלומה תכלית ברורה של בקשת תרומה. העובדה כי מדובר בבקשת תרומה ששלחה עמותה אינה רלוונטית. נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח את תביעתו, אך מקום בו הנמען מכחיש כי הסכים למשלוח דברי פרסומת, עובר נטל ההוכחה למפרסם להוכיח כי ניתנה הסכמה מפורשת למשלוח ההודעות. התובעת מעולם לא נתנה הסכמה למשלוח. באשר לטענה לאותו תורם מן העבר, זו לא הוכחה. משלא עמדה הנתבעת בנטל להוכיח הסכמה כדין (לא של התובעת ולא של אותו תורם), דין טענתה להידחות. טענת התובעת כי ההודעות לא כללו אפשרות הסרה דינה להתקבל. יו"ר הנתבעת הודה בכך, אך מצא להטיל את האחריות על חברה חיצונית המספקת שירותי דיוור. אין בטענה זו ולא כלום. האחריות לכך שלנמען תינתן אפשרות פשוטה להסיר עצמו מרשימת הדיוור מוטלת על שולח ההודעות - הנתבעת. אין לקבל את הטענה כי היה באפשרות התובעת ליצור קשר טלפוני ולבקש לחדול משליחת ההודעות. התובעת אינה נדרשת "לעבוד" בניסיון להסיר עצמה מרשימת הדיוור, ואינה נדרשת לאתר מספרי טלפון של הנתבעת על מנת שתפעל להסרת מספר הטלפון שלה. התובעת לא פעלה בחוסר תום לב בכך שלא ניסתה אקטיבית להסיר את עצמה מרשימת הדיוור. לא ניתן להתייחס אליה כמי שאגרה הודעות ספאם, שהרי מדובר בעשר הודעות בסך הכל, מספר נמוך למדי. בהינתן התנהלות הנתבעת, שלא ניתן להגדירה כהתנהלות חמורה, או חסרת תום לב, היא תפצה את התובעת ב-500 ₪ על כל הודעה (5,000 ₪ סה"כ) וכן הוצאות משפט בסך 1,000 ₪.