תפקיד ביהמ"ש הוא להציב גבולות להתנהגות בריונית במרחב האינטרנטי (פסק-דין, שלום כפ"ס, השופט אלדד נבו):

העובדות: שתי תביעות לשון הרע, שהדיון בהן אוחד, בשל מספר פרסומים של הנתבעים על התובע בפייסבוק. התובע הוא קצין משטרה ששימש כמפקד השיטור בעיר אלעד. הנתבעים הם פעילים חברתיים ויריבים פוליטיים של ראש עיריית אלעד.

נפסק: יש בפרסום שפרסם הנתבע 1 כדי להוות לשון הרע כלפי התובע, בכך שנאמר כי הוא משרת את ראש העיר תוך סיכון חיי התושבים, בניגוד לחוק. הפרסום אף קושר בין השחיתות הנטענת של העירייה לתובע בעצמו, תוך שהוא קובע כי ראש העיר מקבל גיבוי מלא של משטרה מושחתת. הנתבע לא הוכיח אף טענה מטענותיו, לכן הפרסום אינו חוסה תחת הגנת "אמת בפרסום" ובוודאי שלא נעשה בתום לב ולטובת אינטרס ציבורי כלשהו. לנתבע תפיסה שגויה וטשטוש גבולות בין המותר לאסור בכל הנוגע לפרסום פומבי על אודות אישי ציבור. גם נתבעת 2 לא הביאה כל ראיה לכך שהתובע נגוע בצורה כלשהי בשחיתות והביקורת שיש לה על תפקוד משטרת ישראל בעיר אלעד, בין אם היא מוצדקת ובין אם לאו – אינה נוגעת לענייני שחיתות ואינה מעידה על כך שהתובע מעורב במעשי שחיתות כלשהם. בוודאי שאינה מצדיקה הכפשת התובע ברבים. רק בחלק מפרסומי הנתבעת קיים בסיס לתביעת לשון הרע. גם לנתבעת לא עומדת הגנה כלשהי. 

במקרה זה באה לידי ביטוי התופעה של "בריונות המקלדת" ברשתות החברתיות, במסגרתה בעלי גישה לקבוצות רחבות ברשת החברתית מנצלים את אותה גישה על מנת לקדם את דעותיהם הפוליטיות, את האינטרס אותו הם מייצגים ולעיתים אף אינטרסים אישיים. הדברים נעשים בדרך של פרסום השמצות, הכפשות, דברי בלע, ייחוס ביצוע עבירות פליליות ליריבים פוליטיים ולאישי ציבור ועוד. למרבה הצער, התופעה הפכה להיות חלק מתרבות השיח הציבורי ודומה כי תפקידו של בית המשפט הוא להצביע על הנורמות הראויות, בין היתר על ידי הצבת גבולות להתנהגות בריונית, גם היא נעשית במרחב האינטרנטי. בניגוד לגישת הנתבעים, אין הם רשאים לפרסם ברבים כי התובע מושחת וכי הוא "חייל" של ראש העיר, רק משום שהם אינם שבעי רצון מהאופן שבו משטרת אלעד מבצעת את תפקידה. יש לפסוק פיצוי בסך 12,500 ש"ח עבור כל פרסום מכפיש. הנתבע ישלם 12,500 ש"ח בתוספת הוצאות בסך 2,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח. הנתבעת תשלם לתובע 62,500 ש"ח בתוספת הוצאות בסך 2,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 11,000 ש"ח.