החובה להוסיף את המילה "פרסומת" בכותרת ההודעה היא חובה נפרדת, המזכה בפיצוי על הפרתה (פסק-דין, מחוזי חיפה, השופט מאזן דאוד):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בחיפה [ת"ק 49459-01-19], שעסק בתביעת ספאם שהגיש המבקש נגד המשיבים מכוח הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. ביהמ"ש קמא קבע כי המבקש הביע עניין בקורס ששיווקו המשיבים וכי בעקבות פנייתו נשלחה לו הודעת דוא"ל ובה סרטון קצר, כשבמסגרתה הודיעו לו המשיבים כי הוא צפוי לקבל הודעות נוספות. המבקש לא הסיר עצמו באמצעות מנגנוני ההסרה גם לאחר שנשלחו אליו 15 הודעות נוספות. ביהמ"ש קמא הורה כי המשיבים יפצו את המבקש ב-350 ש"ח, עבור ההודעה הראשונה שנשלחה אליו בלבד. מכאן בקשת רשות הערעור.

נפסק: יש לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות. דין הערעור להתקבל. ביהמ"ש קמא לא דן בטענת המבקש כי ההודעות שנשלחו אליו הפרו את הוראות סעיף 30א(ה)(1)(א) לחוק, המחייב את המפרסם בציון העובדה כי המסר מהווה "דבר פרסומת". הוראות הסעיף נועדה לאפשר לנמען למסור את סירובו לקבלת הפרסום, ולמנוע הטעייה של הנמען כי אין מדובר בפרסומת [עניין טלרן - ת"צ 1586/09].

סעיף 30א מלמד כי ההוראה של סעיף 30א(ה), הכוללת חובה מצד המפרסם להכללת המילה פרסומת בכותרת ההודעה, היא בגדר עוולה אזרחית עצמאית שניתן לפסוק בגינה פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לחוק. ההוראה נועדה למנוע הטעיית הנמען שמדובר בהודעה שאינה למטרה שיווקית או פרסומית ואין חולק כי הנמען יכול מבחינה טכנית לסנן הודעת דוא"ל שתוכנה שיווקי. מדובר בהוראה שנועדה למנוע הטעיית הנמען והפרתה יוצרת עילה עצמאית נפרדת, שביהמ"ש קמא לא דן בה.

אין ממש בטענת המשיבים כי לא מדובר בתוכן פרסומי. ההודעות נועדו לעודד את המבקש לרכוש את מוצרי המשיבים ואין בהן כל תוכן שירותי. יש לקבל אם כן את הערעור ביחס ל-15 ההודעות הנוספות ששלחו המשיבים למבקש. המשיבים ישלמו למבקש סך של 350 לכל הודעה, בדומה לתשלום עבור ההודעה הראשונה, ובסך הכל 5,600 ש"ח והוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח. חיובים אלה מחליפים את החיובים שקבע ביהמ"ש קמא.