ע"ר 54295-12-17 שוורץ נ' אנגל

היאחזות בכך שפסה"ד לא הומצא כדין, לאחר צפייה בו ב"נט המשפט", נגועה בחוסר תום-לב (פסק-דין, עבודה ארצי, השופטים גליקסמן, פוליאק וסופר):

העובדות: ערעור על פסק-דינה של רשמת ביה"ד [ע"ע 44109-02-17], בו נתקבלה בקשת המשיב למחיקה על הסף של ערעור על פסד-דינו של ביה"ד האזורי לעבודה בחיפה [ס"ע 4703-02-11], בשל איחור בהגשתו. בפסק-הדין דחה ביה"ד האזורי תביעת לשון הרע של המערערת נגד המשיב.  

נפסק: דין הערעור להידחות, שכן יש להחיל את "כלל הידיעה". נקודת המוצא לדיון היא שלא היתה המצאה כדין של פסק-הדין. הכלל הוא שיש להעדיף את כלל ההמצאה על-פני כלל הידיעה, וזאת בתנאי שכלל ההמצאה אינו משמש מנוף להתנהגות חסרת תום-לב, בלתי-מוצדקת או בלתי-מידתית של הצד שכנגד, או לשימוש בלתי סביר בהליכי בית משפט.  

בעניין אבו עוקסה נקבע כי [רע"א 8467/06] ניתן להתחיל ולמנות את הימים להגשת ערעור מהמועד בו ניסו להמציא את פסה"ד לידי בעל הדין המערער, אם הוכח כי הוא ידע על פסק-הדין בצורה מלאה וברורה, פעל בחוסר תום לב לאור ידיעה זו, עת בעל הדין נאחז בפגם ההמצאה על-מנת להשיג יתרון דיוני החורג תכלית התקנה.

פסקי הדין שעסקו בנושא ניתנו בתקופה אחרת, טרם השינויים מרחיקי הלכת של נט המשפט, המאפשרים כיום לבעלי הדין ולבאי-כוחם לעקוב בזמן אמת אחר מתן החלטות ופסקי דין, ודרך ההצאה העיקרית היא דיוור אלקטרוני. שינויים מרחיקי לכת אלה מחייבים את התאמת הפסיקה בעניין היחס בין כלל ההמצאה לכלל הידיעה. ביטוי לכך ניתן למצוא בפסיקה [עניין עמישב - ע"ר 47788-12-15; עניין בית בלב - ע"ר 33237-03-17; עניין הפטריארכיה היוונית - ע"א 4637/16; עניין כהן - בש"א 8839/18].

ערעור המערערת על פסק-דינו של ביה"ד האזורי הוגש כמעט 4 חודשים לאחר מתן פסק-הדין ולאחר המועד שבו צפה ב"כ המערערת בפסק-הדין בנט המשפט. הגשת ערעור לאחר פרק זמן כה ארוך היא התנהלות הנגועה בחוסר תום-לב ומצדיקה להחיל את כלל הידיעה. אכן, צפיה יזומה בנט המשפט איננה בגדר המצאה כדין, ועל כן ככל שיש פער זמנים סביר בין מועד הידיעה למועד ההמצאה, יש לקבל את ההליך הערעורי לרישום. אולם, בנסיבות המקרה, פרק הזמן אינו סביר ואף אינו גבולי. היאחזות בכך שפסק-הדין לא הומצאה כדין נגועה בחוסר תום-לב.