(פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופט דוד מינץ): צפייה בהחלטה באמצעות "נט המשפט" איננה המצאה כדין בדרך כלל.

העובדות: ערעור על פסק-דינה של הרשמת עבדיאן [ע"א 4990/18], במסגרתו נמחק ערעור שהגיש המבקש, בנימוק כי הוגש בחלוף המועד הקבוע בדין, מבלי שנתבקשה ארכה. הרשמת קבעה כי פסק-הדין נשוא הערעור הומצא למערער עוד ביום 28.3.2018, במשלוח הודעה לכתובת הדוא"ל שסיפק המערער ובהתאם לתקנה 497ג(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (הערעור הוגש ביום 27.6.2018). מכאן הערעור.

נפסק: דין הערעור להידחות. שיקול דעת רשם ביהמ"ש רחב בעניינים אלה ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור. מקרה זה אינו מצדיק התערבות. אכן, כטענת המערער, צפייה יזומה של בעל דין בהחלטת ביהמ"ש באמצעות מערכת "נט המשפט" אינה מהווה בדרך כלל המצאה כדין ומכאן שאין בה כדי להתחיל את מניין הימים העומדים לרשותו להגיש הליך ערעורי [עניין מרגוליס - ע"א 1948/15; עניין טויב - רע"א 4947/18].

על-מנת שצפייה תיחשב כהמצאה כדין יש לעמוד בדרישות תקנה 497ג, הקובעת כי ביהמ"ש רשאי לשלוח לתיבת הדוא"ל של נמען שנמסרה לביהמ"ש הודעה בדבר קיומו של כתב בי-דין במערכת הממוכנת, הכוללת קישור לפסק הדין. ככל ששלח ביהמ"ש הודעה כאמור, יראו את כתב בי-הדין ככתב שהומצא במסירה אישית לנמען. ביהמ"ש המציא למערער את פסק-הדין באמצעות הודעה באתר וזאת יממה לאחר שב"כ המערער כבר צפה בפסק-הדין. המצאה זו עונה על דרישות התקנות והערעור הוגש באיחור. באפשרות בעל דין להוכיח כי לא נשלחה לו ההודעה על קיומה של ההחלטה באמצעות הגשת תצהיר (תקנה 497(ג2)), אך המערער לא עשה כן. הערעור נדחה.