(פסק-דין, תביעות קטנות ראשל"צ, הרשם יניב ירמיהו): לא ניתן לחייב את הנתבעת בשל פעולות החברה ששיגרה בפועל את ההודעות.
העובדות: התובע טען כי הנתבעת שלחה לו עשרות מסרונים המפרסמים את שירותיה, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי ההודעות נשלחו על-ידי צד שלישי שהאחריות מוטלת לפתחו, כאשר מיד עם גילוי ההפרה סיימה הנתבעת את ההתקשרות עם אותה חברה.
נפסק: הנתבעת היא "מפרסם" לפי החוק, שכן ההודעות מפרסמות את שירותיה. השאלה היא האם התקיימו אצל הנתבעת כלל היסודות המקימים את העוולה, ובפרט דרישת שיגור דבר הפרסומת. הנתבעת העידה כי התקשרה בחוזה עם צד ג' אשר שיגר את דברי הפרסומת ומשכך יש לסווג את היחסים בין הצדדים כיחסי קבלן-מזמין. העובדה כי דברי הפרסומת נשלחו על-ידי חברה אחרת אינה שנויה במחלוקת.
לפי הוראות סעיף 30א(ט) לחוק התקשורת, המפנה לפקודת הנזיקין, על ביהמ"ש לבחון האם לנתבעת הגנה הקבועה בסעיף 15 לפקודה. יש להעדיף את גרסת הנתבעת במחלוקת זו. לפי גרסתו המהימנה של נציג הנתבעת, האחרונה התקשרה עם צד שלישי שהוא קבלן עצמאי. עם ההבנה כי החברה המשגרת אינה מקיימת את הוראות החוק, במנותק מתיק זה, פיטרה הנתבעת את החברה המשגרת. לפי פסק-דינו של ביהמ"ש העליון בעניין א.א. קליניקות כרמל [רע"א 2059/16], מעת שהנתבעת התקשרה עם הקבלן העצמאי, לא מוטלת עליה החובה לפקח על עבודתו. העובדה כי הנתבעת לא פיקחה על עבודת החברה המשגרת, אינה מקימה את החריגים שבסעיף 15 לפקודת הנזיקין.
הנתבעת לא ידעה על הפרת החוק מצד החברה המשגרת ולא הסכימה בשתיקה למשלוח ההודעות. הפסקת ההתקשרות עם החברה המשגרת מיד לאחר גילוי ההפרות אומתה על-ידי התובע, שאישר כי החל לקבל הודעות מחברה אחרת. לתובע הזכות לתבוע את החברה המשגרת. התביעה נדחתה. התובע יישא בהוצאות בסך 500 ש"ח.