(פסק-דין, תביעות קטנות קריות, השופט ד"ר שלמה מיכאל ארדמן): התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 14 הודעות אלקטרוניות פרסומיות, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת לא כפרה במשלוח ההודעות, אך טענה כי הדבר נעשה שלא בידיעתה על-ידי קבלן עצמאי, שהתחייב לפעול כדין. נפסק - לא ניתן לקבוע כממצא עובדתי כי התובע הסכים לפרסום. שאלת הקבלן העצמאי נידונה לאחרונה ב-3 פסקי דין של ביהמ"ש העליון [עניין קליניקות כרמל - רע"א 2059/16; עניין סמארט קלאב - רע"א 7608/16; עניין Mega - רע"א 1621/16]. בפסיקה זו נקבע כי אין מניעה לתבוע מזמין קבלן עצמאי, שכן זה נכנס להגדרת "מפרסם" לפי החוק, אלא שתביעה כזו צריכה לעמוד בתנאי סעיף 15(3) לפקודת הנזיקין, שעה שהמזמין הרשה או אישרר את המעשה (לרבות הסכמה בשתיקה). יש לדחות את טענות הנתבעת בעניין זה. לביהמ"ש אין כל ידיעה על מערכת היחסים שבין הנתבעת לצד השלישי ולא הוכח כלל שעסקינן בקבלן עצמאי וכן שאלת מודעות הנתבעת למשלוח הודעות ספאם. פרטי הצד השלישי אינם מופיעים בהודעות והוא בחר שלא להתייצב בבית המשפט. הנתבעת לא השכילה להציג את ההסכם בינה לבין הצד השלישי ולהביא את העדים בשליטתה שערכו עמו את ההתקשרות. התובע זכאי לפיצוי בגין משלוח ההודעות. אמנם על התובע לא רובצת חובת הקטנת הנזק, אך לא ניתן להתעלם כי כלל ניסה לבקש את הסרתו. לעניין זה יש משקל להפחתת גובה הפיצוי. אין להפוך נתבע ל"קופת חיסכון", כאשר התובע בוחר שלא לנסות להפסיק את הדיוור. אין לקבל את טענת הנתבע כי פחד מוירוס. במחשבים מודרניים חלק מהתוכנה הבסיסית היא אנטי-וירוס ואין מניעה להיכנס לאתר אינטרנט בצורה בטוחה. הנתבעת תפצה את התובע ב-200 ש"ח עבור כל הודעה וסה"כ 2,800 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך 500 ש"ח.