המערער היה רשאי לחזור בו ממסרון הווטסאפ בו התחייב לתת את דירת הגג שלו במתנה (פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים מינץ, וילנר וכנפי-שטייניץ, 4.11.2026):
העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א [עמ"ש 74795-05-25 - הקובץ באדיבות "נבו"], שקיבל בחלקו את ערעור המבקש על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה בת"א [תמ"ש 21547-01-21], בו התקבלה בעיקרה תביעה רכושית שהגישה המשיבה. הצדדים קיימו קשר זוגי במשך כשני עשורים. ב-2019 נפרדו והמשיבה הגישה תביעה רכושית, בה טענה כי היא זכאית למחצית מהזכויות בנכסים שצברו הצדדים בחייהם המשותפים, מכוח חזקת השיתוף. המבקש טען כי לא הייתה כוונת שיתוף בין הצדדים וכי הם ביקשו להחיל על עצמם משטר של הפרדה רכושית.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את עיקר תביעת המשיבה וקבע כי למעט דירה אחת, שהוחרגה במפורש, המשיבה זכאית למחצית מזכויות המבקש בנכסים, או מחצית משוויים. ערעור המבקש התקבל בחלקו ונפסק כי קיימות ראיות משמעותיות להעדר שיתוף רכושי בין הצדדים, אך נפסק גם כי על המבקש להעביר למשיבה דירת גג שבבעלותו, בהתבסס על מסרון ששלח למשיבה בווטסאפ, בו כתב: "רוצה להגיד לך כבר הרבה זמן שדירת הפנטהוז ... תהיה רשומה בבעלותך כשתסתים". נפסק כי ניתן לראות במסרון התחייבות בכתב, שיש בה גמירת דעת ומסוימות, להעברת הזכויות בנכס לידי המשיבה. מכאן בקשת רשות הערעור.
נפסק: ביהמ"ש ייעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק במקרים חריגים, שמעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או על-מנת למנוע עיוות דין. שעה שהמשיבה כלל לא טענה כי המבקש התחייב במסרון להעביר לה את זכויותיו בנכס, ממילא לא ניתנה למבקש הזדמנות נאותה להתגונן מפני הטענה ולכן מתעורר חשש לעיוות דין שמצדיק מתן רשות לערער. קביעת ביהמ"ש המחוזי, לפיה המבקש התחייב להעביר למשיבה את זכויותיו בנכס, נסמכה על מסרון. בהנחה שמדובר בהתחייבות תקפה, וספק רב אם כך הדבר, הרי שכנגד העברת הזכויות בנכס למשיבה אין כל תמורה, ועל כן מדובר ב"הקניית נכס שלא בתמורה" (סעיף 1 לחוק המתנה); ובהינתן שהזכויות הקנייניות בנכס לא הועברו למשיבה, הרי שמדובר בהתחייבות לתת מתנה (סעיף 5 לחוק המתנה).
סעיף 5(ב) לחוק קובע כי ניתן לחזור מהתחייבות לתת מתנה כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות (ובלבד שנותן המתנה לא ויתר בכתב על אפשרות זו). גם אם במקרה זה מדובר בהתחייבות תקפה לתת מתנה, יש לראות במבקש כמי שחזר בו מהתחייבות זו כדין, בהתאם להוראת סעיף 5(ב) לחוק. מלכתחילה המשיבה לא טענה כי המבקש התחייב להעביר את זכויותיו בנכס לבעלותה ולא ביקשה לאכוף את ההתחייבות הנטענת במסרון. בהמשך, המשיבה לא טענה וממילא לא הוכיחה כי שינתה את מצבה בהסתמך על התחייבות זו. משכך, המבקש רשאי היה לחזור בו מההתחייבות לתת מתנה הגלומה לכאורה במסרון. המבקש הכחיש לאורך כל הדרך כי המשיבה זכאית לקבל דבר מהנכסים המצויים בבעלותו ולכן אף אם התחייב במסרון להעביר במתנה למשיבה את זכויותיו בנכס, הרי שחזר בו כדין מההתחייבות האמורה. דומה גם שהמסרון לא מבטא את "גמירות הדעת" הנדרשת מצד המבקש לצורך התגבשותה של התחייבות מהסוג הנדון.
מדובר במסרון לקוני, שחסר מידע שעשוי ללמד על רצינות כוונותיו של המבקש ועל גמירות דעתו להתחייב להעביר את זכויותיו בנכס למשיבה. זכויותיו בנכס כפופות להלוואות ולהתחייבויות שונות שנטל. העמימות שבמסרון בנוגע לפרטים מהותיים אלו ולפרטים נוספים מגלמת קשיים משמעותיים במסוימות ההתחייבות, שאף בהם יש כדי להשליך על גמירת דעתו של המבקש ליצור התחייבות כאמור. הערעור התקבל כך שבוטלה הקביעה שעל המבקש להעביר את זכויותיו בנכס למבקשת.
