תכתובת פרטית רכילותית עם מכר משותף של המערערת היא פרסום לשון הרע (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופט יונה אטדגי, 27.9.2026):

העובדות: ערעורים על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בת"א [ת"א 24389-11-24], שדחה תביעת לשון הרע של המערערת (והמשיבה בערעור שכנגד) נגד המשיבה (המערערת בערעור שכנגד). המערערת טענה בתביעתה כי המשיבה פרסמה עליה דברי לשון הרע בתכתבות שקיימה עם מכר משותף של השתיים. בעלות הדין מתגוררות בבניינים סמוכים. בעבר היו חברות ושיתפו פעולה. ביהמ"ש קבע כי די בכך שהמסר הועבר לאדם אחר זולת הנפגע (המכר המשותף), כדי שמדובר יהיה בפרסום לפי החוק, וכי הפרסום, כמכלול, עולה כדי לשון הרע. נפסק כי המשיבה תפצה את המערערת ב-4,000 ש"ח, וכי המערערת תישא בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ש"ח, משום שהתביעה הוגשה בסכום מופרך בסדר גודל שאינו תואם את מהות הסכסוך. מכאן הערעורים.

נפסק: ביהמ"ש קמא קבע כי התביעה נדחתה. צודקת המערערת כי משנפסק לטובתה פיצוי כספי, משמעות הדבר שתביעתה התקבלה, גם אם סכום הפיצוי "קוזז" על-ידי ההוצאות שנפסקו לחובתה. אין מדובר בעניין סמנטי בלבד. קביעתו השגויה של ביהמ"ש קמא השפיעה בפועל אף על פסיקת הוצאות לחובת המערערת. קביעת ביהמ"ש קמא כי הדברים בהתכתבות הם "פרסום" ו"לשון הרע", מתיישבות היטב עם החוק וההלכה. ביהמ"ש קמא הנכבד לא נתן את המשקל הראוי לחומרת הפרסומים, המייחסים למערערת חוסר יושר כספי ואף רומזים לשליחת יד בכספים שנתרמו, בפיצוי שהנמוך ביותר שנפסק, ובכך נפלה בפסה"ד "טעות בולטת" המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. ביהמ"ש קמא ייחס משקל יתר לכך שהפרסומים נכללו, "בהתכתבות פרטית-רכילותית בין הנתבעת ובין חנן". סופו של כל דבר הנאמר בשיחה בין שניים להיוודע ברבים. היה מקום לפסוק פיצוי גבוה יותר ויש להגדיל את סכום הפיצוי ל-6,000 ש"ח. יש לבטל את ההוצאות שנפסקו לחובת המערערת בביהמ"ש קמא.