ניתן להרשיע עו"ד בדין משמעתי על פרסומים מסיתים בפייסבוק, גם אם לא הזדהה כעו"ד (פסק-דין, מחוזי י-ם, השופט נמרוד פלקס, 24.9.2026):
העובדות: ערעור על פסיקת ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עוה"ד [בד"א 9/26], שדחה את ערעור המערערת על פסק דינו של ביה"ד המשמעתי המחוזי בחיפה [ב"פ 51/24]. המשיב זוכה בביה"ד המחוזי מעבירות משמעת של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין (ס' 61(3) בחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961) ופגיעה בכבוד המקצוע (ס' 53 לחוק), בנוגע לפרסומים שהעלה בפייסבוק. המשיב הורשע בעבירת התנהגות שאינה הולמת בשל אי-מתן תשובה לפניית המערערת. בגזה"ד הושתו עליו עונש אזהרה והוצאות בסך 2,000 ₪. בקובלנה המשמעתית נטען כי המשיב פרסם בפייסבוק פרסומים ביטויים חמורים, בצורה בלתי הולמת ומבזה. התבטאויותיו כללו אמירות קשות, כגון השוואת צמרת צה"ל ובג"ץ ל"גילוי עריות בתוך המשפחה ושיבוט שיוצרים פגמים גנטיים", קריאה לרדוף ולתלות את אהוד ברק על מעשי בגידה וחתרנות, ואמירות נוספות נגד ערביי ישראל ותושבי העוטף.
ביה"ד המחוזי ביסס את הזיכוי על כך שהפוסטים פורסמו בחשבון פרטי וסגור, תחת כינוי שאינו מזהה את המשיב כעו"ד, ולכן חוסים תחת הזכות לפרטיות. נקבע כי העתקת הפרסומים והנחתם באופן אנונימי על שולחן המערערת הוא פגיעה בפרטיות המשיב, וכי המשקל המצטבר של הזכות לפרטיות וחופש הביטוי גובר על ערך כבוד המקצוע. ביה"ד המחוזי דחה את טענת המשיב לאכיפה בררנית. ביה"ד הארצי דחה את ערעור המערערת והותיר את הזיכוי על כנו. הוא קבע כי הפרסומים הם ביטוי פוליטי המצוי בליבת חופש הביטוי וכי הם נעשו במרחק רב מההקשר המקצועי של המשיב, ללא זיהוי כעו"ד ובחשבון פרטי שאינו פתוח לציבור. ביה"ד העיר כי לא היה מקום לזכות את המשיב בנימוק של הגנת הפרטיות, שכן אין ציפייה לגיטימית לפרטיות בחשבון רשת חברתית הכולל כ-1,000 משתמשים. המשיב הבהיר כי הדברים נכתבו בתקופה סוערת וקיצונית במלחמת "חרבות ברזל", על רקע אובדן משפחתי כבד שחווה ושכול לאומי. המשיב הוסיף כי הסיר את הפוסט ביוזמתו וכי מדובר באכיפה בררנית מובהקת.
נפסק: דין הערעור להתקבל, אף שמדובר בערעור בגלגול שלישי על פסיקת בתי הדין המשמעתיים של לשכת עוה"ד, שהם גוף מקצועי שהופקד על יישום נורמות האתיקה של עו"ד. הביקורת השיפוטית בעניינם תנהג במידה רבה של ריסון, אך אין בכך כדי למנוע התערבות במקרים מתאימים, כדי להתוות את גבולות המותר והאסור, ההולם ושאינו הולם, בהתנהגותו של עו"ד. מקרה זה נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות, שכן הערכאות דלמטה שגו ביישום "הלכת שפטל", תוך קביעה שמשמעותה המעשית היא שכל התבטאות פוליטית, או הנוגעת לענייני דיומא - אף אם יש בה הסתה או עידוד למעשי אלימות - לא תהווה עבירת משמעת. הפסיקה אף אינה עולה בקנה אחד עם פסיקות אחרות של ערכאות משמעתיות, בהן הורשעו עו"ד בעבירות משמעת על אמירות פוליטיות, או בענייני דיומא, ובכללן אמירות שיש בהן הסתה או עידוד מעשי אלימות.
הרשתות החברתיות הפכו ל"כיכר העיר". עקרון חופש הביטוי זכה בעידן הרשתות החברתיות לעדנה, כשכל "צרכן תקשורת" מהעידן הקודם יכול לחלוק את משנתו ואת עמדותיו בתפוצה רחבה. אין צורך להכביר מילים בדבר ההגנה הניתנת לזכות לחופש ביטוי והם חלים גם בעידן הדיגיטלי. הגנה זו כוחה יפה בעיקר בכל הקשור לביטויים פוליטיים ובמיוחד בכל הקשור להבעת ביקורת כלפי גורמי השלטון. עם זאת, ההכרה בחשיבותה הרבה של הזכות לחופש ביטוי אינה מאיינת את הצורך בהגנה מפני פגיעה בערכי יסוד אחרים, כמו כבוד האדם ופרטיותו ושלום הציבור, ואין בכוחן להתיר התבטאויות שיש בהן משום עידוד או הסתה לאלימות. עבירת פרסום הסתה לאלימות היא עבירה התנהגותית שלא דורשת תוצאה של אלימות לשם התגבשותה. עם זאת, נדרש כי הפרסום יעמוד במבחן הסתברותי של אפשרות ממשית שתוכנו של הפרסום יוביל לאלימות.
עת בוחנים את פרסומי המערער, יש להבחין בין הפרסומים הנוגעים לאהוד ברק, לבין יתר הפרסומים. אף שגם יתר הפרסומים מעוררים שאט נפש, בשים לב "להלכת שפטל" אין לראות בפרסומים אלה משום עבירת משמעת. אותם פרסומים מכילים קללות, דברי נאצה, ושמחה על האסון לתושבי עוטף עזה. יש לגנות פרסומים אלה מכל וכל, אך אין בהם משום עבירת משמעת. שונים הדברים בנוגע לפרסומים בהם נכתב לגבי ברק כי: "צריך לרדוף אותו כמו את סינוואר" ו"את אהוד ברק צריך לתלות ...". פרסומים אלה הם בבירור קריאה לעשיית מעשה אלימות, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות, תמיכה בו או הזדהות עמו. פרסומי המשיב נעשו בתקופה מתוחה וסוערת על רקע האסון הנורא שאירע. ניתוח תוכן הפרסומים והנסיבות מעלה כי הייתה קיימת אפשרות ממשית ואף מעבר לכך כי פרסומיו יפלו על אוזן קשבת ויתורגמו על-ידי אחרים למעשי אלימות בפועל. תוכן הפרסומים מלמד על כך שמדובר באלימות שנמצאת ברף הגבוה. היקף הפרסום נרחב (אלף "חברים" בחשבון הפייסבוק) ובהינתן שהמשיב בחר לפרסם את פרסומיו ברשת חברתית שהיא פלטפורמה נגישה וחשופה לקהל רב. המשיב פרסם ביודעין את הפרסומים והיה מודע לכך שלמצער כאלף "חבריו" בפייסבוק עשויים להיחשף אליהם.
אין בכך שהמשיב השתמש בכינוי, להבדיל משמו או ציון עיסוקו המקצועי, כדי לשנות את התוצאה. חזקה על אותם כאלף "חברים", או חלקם, כי היו מודעים לזהות המשיב ולעיסוקו המקצועי. אין בכך שעו"ד מבצע עבירת משמעת, אף שאינו מזדהה כעו"ד, כדי לפטרו מעולו של הדין המשמעתי. בהסתה לאלימות אין מקום לפטור עו"ד מעול הדין המשמעתי בשל הסתתרותו אחר פרגוד זה או אחר.
פרסום דברי הסתה בחוג אנשים סגור אינו נהנה אוטומטית מהגנת הפרטיות. יש לבחון אם התקיים פרסום, אם תוכנו מסית ואם לפי תוכנו ונסיבותיו קיימת אפשרות ממשית לעשיית מעשה אלימות; עצם סגירות הקבוצה עשויה להיות שיקול רלוונטי, אך אינה הגנה מוחלטת. אופיו הסגור של החוג עשוי אמנם להפחית את הסיכון שבדברי שבח לאלימות במקרים מסוימים, אך עשוי גם לחזקו, למשל כאשר מדובר בקבוצה בעלת מאפיינים, קשרים או אווירה העלולים להגדיל את הסיכוי שהפרסום יביא למעשה אלימות. המשיב אינו טוען לקשר אישי משמעותי עם כל אותם אלף "חבריו". אין דין פרסומי המשיב כדין דברים הנאמרים, למשל, בחוג המשפחה המצומצם, אף אם גם בהם יש משום הסתה. במקרה האחרון ככל הנראה תגבר הזכות לחופש ביטוי והזכות לפרטיות על פני העקרונות והאינטרסים האחרים. אין ממש בטענת המשיב לאכיפה בררנית, ככל שזו מכוונת לכך שהגנתו נפגעה. הערעור מתקבל. המשיב הורשע בעבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין ופגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין.