פעיל רשת יפצה את בני גנץ ב-80,000 ש"ח לאחר שייחס לו בגידה בפוסט שפרסם (פסק-דין, שלום ת"א, השופטת מיה רויזמן-אלדור, 3.10.2026):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובע הוא ח"כ, יו"ר מפלגת כחול לבן ובעבר כיהן כרמטכ"ל וכשר הבטחון. הנתבע הוא אדם פרטי, פעיל ברשתות החברתיות, שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו פרסום שכותרתו "מזימת הבגידה הגדולה". בפרסום ייחס הנתבע לתובע (ולשורת גורמים נוספים), קשירת קשר שנועדה לאפשר את מתקפת חמאס האכזרית, כמו גם התנהלות נוספת תוך כדי המלחמה, כדי להפיל את שלטון נתניהו ולהכריז על הקמת מדינה פלסטינית. 

נפסק: הנתבע לא הכחיש כי פרסם את הפרסום. פרסום המייחס לאדם בגידה בשעת מלחמה יתפרש בעיני כל קורא סביר כפרסום לשון הרע על אותו אדם. הדברים נכונים במיוחד בהתייחס לפרסום זה, המציג ומתאר בפירוט רב ביותר תכנית מפורשת לאפשר אירוע חטיפה המוני בה לשיטתו מעורב גם התובע. הנתבע המפרסם לא ביסס כל קשר בין האירוע ובין התובע או שאר האנשים שנמנו יחד עמו באותו פרסום, כל זאת בשעה שהפצע הציבורי כתוצאה מאירוע החטיפה ההמוני עודנו פתוח, מדמם וכואב. פרסום לשון הרע על ידי הנתבע אינו אמת, אינו חוסה תחת אף אחת מהגנות חוק איסור לשון הרע ביחס לפרסום שבוצע בתום לב, ואף מתקיימים לגביו תנאים שדי בהם כדי להחזיקו כפרסום שבוצע בחוסר תום לב. למרות פערי כוחות לכאוריים בין בעלי הדין, בהתחשב בחומרתו מרחיקת הלכת של הפרסום, החורגת באופן מובהק מכל שיח ציבורי ביקורתי לגיטימי; בהיעדר כל הגנה לפרסום; מקום שהפיצוי שנתבע מצוי בתוך התחום שייחד המחוקק לפיצוי ללא הוכחת נזק על פרסומים מסוג זה; ומקום שהתובע הסביר את מרכזיותו של הנתבע דווקא בביצוע הפרסום (שלאחר מכן שותף על ידי אלפים רבים אחרים, במסגרת מערכת הפצת פרסומים מעין אלו אשר כונתה על ידו "מכונת רעל"), לא ניתן לראות בתביעה כתביעת השתקה. הנתבע יפצה את התובע ב-80,000 ש"ח וכן בהוצאות בסך 10,000 ש"ח.