ת"א 29766-09-26 נתניהו נ' גולן

אולי יעניין אותך גם

אין להפריד בין היבט "הפרסום" מצד המרואיין לבין "הפרסום" מצד הגוף המראיין והמשדר (החלטה, מחוזי מרכז-לוד, השופטת שרון גלר, 11.10.2026):

העובדות: הנתבעת (המבקשת) עתרה לסילוק התביעה על הסף או להעברתה לביהמ"ש המחוזי בי-ם, בטענה להעדר סמכות מקומית. ברקע מצויה תביעת לשון הרע שהגיש המשיב נגד המבקשת בנוגע לדברי המבקשת בריאיון שנערך עמה בערוץ 14, שהוקלט מראש ושודר בערוץ, בטלוויזיה ובפלטפורמת האינטרנט שלו. בתביעה נטען כי לביהמ"ש סמכות מקומית לדון בתובענה, לפי תקנה 7(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, הואיל והתביעה עוסקת בריאיון שנערך באולפני ערוץ 14 בעיר מודיעין ("מקום המעשה או המחדל"). כן נטען לסמכות מקומית מכוח תקנה 7(ב), בשים לב לעובדה כי הריאיון התפרסם באינטרנט ובשל מגורי המשיב בראש העין. 

נפסק: הבקשה נדחתה. גם אם מסתבר שהליך משפטי הוגש לבימ"ש שאינו מוסמך, ובהעדר עילת סילוק אחרת, הרי שהתביעה לא תסולק על הסף אלא לכל היותר תועבר להתברר לפני ביהמ"ש המוסמך. אשר לחלופת הסמכות בתקנה 7(ב), מקום בו מדובר בכתב תביעה שהוגש בשל פרסום באינטרנט, הרי שמבחינת הסמכות המקומית ניתן להגיש את התביעה לבימ"ש שבמחוז שיפוטו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של התובע או של הנתבע. בפסיקה ובספרות מקובלת גישה רחבה לגבי פרשנות המונח "פרסום" בתקנה, לפיה רכיב הפרסום באינטרנט אינו מוגבל לפרסומים בעלי אופי צרכני, אלא נוגע לפרסום על כל היבטיו, לרבות ובעיקר תביעות המוגשות בעילות לשון הרע, וכי אין להתייחס לחלופה זו בתקנה באופן צר או דווקני כמתייחסת רק לפרסום אקטיבי באינטרנט. הריאיון פורסם ושודר גם באינטרנט, בנוסף על שידורו בטלוויזיה, מכאן שמתקיימת דרישת התקנה.

המבקשת טענה כי יש לבחון את שאלת הסמכות המקומית בראי מעשיה שלה בלבד, וכי מעורבותה התמצתה בהשתתפות בריאיון עצמו שהוקלט בירושלים. הטענה כי הפעולות הטכניות הכרוכות בשידור הריאיון בוצעו ע"י ערוץ 14 מקובלת, אך אין בכך כדי להועיל למבקשת לעניין הטענה לתחולת תקנה 7(ב) בעניינה. מקום בו מדובר בריאיון מוסכם ומתואם שהוקלט לערוץ תקשורת, בידיעה כי הוא מיועד לשידור לציבור הרחב, ומקום בו התביעה נוגעת לתוכן ריאיון זה ולעובדת פרסומו לציבור, ולא לפעולת השידור טכנית, הרי שאין הצדקה להפרדה מלאכותית בין היבט "הפרסום" מצד המרואיין לבין "הפרסום" מצד הגוף המראיין והמשדר. מדובר בשני צדדיו של אותו מטבע ובפרסום אחד. המבקשת תישא בהוצאות הבקשה בסך 2,000 ש"ח.