התביעה על "ציוצי" המשיבה לא נבחנה ולא נדונה כנדרש (פסק-דין, מחוזי י-ם, השופטת תמר בר-אשר, 28.9.2026):
העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בי-ם [ת"ק 37160-12-25], שקיבל בחלקה המזערי תביעת לשון הרע שהגיש המבקש נגד המשיבה, בקשר ליותר מ-30 פרסומים, והורה למשיבה לפצותו בסכום זעום של 900 ₪. המבקש הוא עו"ד, שהציג עצמו כאיש ציבור הפעיל במרחב הציבורי וברשת החברתית X. המשיבה הציגה את עצמה כאשת מדיה חברתית, המנהלת חשבון ב-X. ביהמ"ש קמא קבע כי הפרסומים הם לשון הרע, כי התביעה נגד המשיבה אינה תביעת השתקה, וכי לא עומדת לה הגנת אמת בפרסום. ביהמ"ש קמא דחה את טענת ההגנה של המשיבה כי הפרסומים היו בתום לב. לעומת זאת, נקבע כי למשיבה עומדת הגנת הבעת דעה על התנהגות המבקש בתפקידו הציבורי לפי סעיף 15(4) לחוק. עוד נקבע כי הפרסומים לא חרגו מהנדרש, למעט האשטג שפרסמה המשיבה, שלגביו נקבע כי מדובר בצמד מילים המערבב עובדה ודעה ולפיכך לגביו לא קמה למשיבה הגנת תום הלב.
נפסק: יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. יש לקבל את הערעור במובן זה שיש לבטל את פסק-דינו של ביהמ"ש קמא, לרבות כל קביעותיו, ולהשיב את העניין לדיון מחדש כתביעה בסדר דין מהיר או בסדר דין רגיל. ביהמ"ש קמא לא פירט את הפרסומים שבעניינם הוגשה התביעה ואף לא דן בכל אחד מהם. לאחר שקבע כי הפרסומים עולים כדי לשון הרע, נמנע מלבחון אם לגבי כל אחד מהם עומדת למשיבה הגנת הבעת דעה, כפי שקבע. ניתן משקל לציוציו של המבקש שאליהם הפנתה המשיבה, בלי להצביע על הקשר ביניהם ובהתעלם מפערי הזמנים. משני נימוקים פטר עצמו ביהמ"ש קמא מהצורך לעסוק בכל הפרסומים. האחד, אמירתו כי "קיים ספק" אם על תביעות לשון הרע להתברר כתביעות קטנות. השני, כי לפי תקנה 15(ב) בתקנות שיפוט בתביעות קטנות, תשל"ז-1976, ניתן להסתפק בהנמקה תמציתית. כלל לא מוכר הספק המוזכר בעניין בירור תביעות לשון הרע בביהמ"ש לתביעות קטנות. מכל מקום, ביהמ"ש קמא לא בחן את כל אחד מהפרסומים, לא בחן אם אמנם מדובר בהבעת דעת לפי המבחנים שנקבעו לכך, ואף לא בחן אם הגנה זו אמנם חלה על כל אחד מהפרסומים. לא ברור כיצד ניתן לקבוע קביעה גורפת כי למשיבה עומדת הגנת תום לב ב"הבעת דעה... בקשר לעניין ציבורי", לגבי יותר מ-30 פרסומים שונים, בלי שנערכה בחינה של כל אחד מהם. כל זאת, בעוד שקביעה גורפת כאמור לכאורה אינה מתיישבת עם דחיית הגנת אמת הפרסום. מאחר שחלק לא מבוטל מהפרסומים כולל גם עובדות ומאחר שנקבע שהמשיבה לא הוכיחה את נכונותן, הרי שלכאורה, לכל הפחות לגבי אותן עובדות, לא יכולה לעמוד הגנת תום לב בהבעת דעה. לא נמצאה בפסק הדין בחינה של ממש, אם בכלל, בכל הנוגע לשאלת חזקת תום הלב. קושי נוסף עולה מכך שחרף המסקנה (לכל הפחות לגבי ההשטאג), נקבע פיצוי זעום וזניח, אשר נראה לכאורה כי אינו עומד בכללים שנקבעו בפסיקה לעניין אופן קביעת פיצויים בשל לשון הרע. תביעת המבקש לא נבחנה ולא נדונה כנדרש. בנסיבות אלו, אין זה נכון או ראוי שהתביעה וכל אחד מהפרסומים שבעניינם הוגשה ייבחנו לראשונה בשלב הערעור.