העובדה שהתובע חש פגוע מכך שהנתבע השתמש בפרסומת שלו בצילום עבודה שביצע התובע, אין בה די כדי להעניק פיצוי (פסק-דין, שלום אשקלון, השופט עידו כפכפי, 5.8.2026):

העובדות: מחלוקת בין שני קבלני שיפוצים העוסקים ב"סגירת מרפסות", על שימוש בעבודתו של האחד בפרסומי האחר, ותביעת לשון הרע מנגד. הנתבע (והתובע שכנגד) פרסם בדף הפייסבוק שלו 5 תמונות הממחישות את עבודתו. התובע (והנתבע שכנגד) טען כי התמונות הן של עבודות שהוא ביצע, ולא הנתבע, וכי הנתבע הפר זכויות יוצרים, את חוק עוולות מסחריות, ועוד. הנתבע טען כי הוא צילם את הצילומים ולא התובע, כי הפרסום כלל גם צילום של עבודות שלו, וכי ממילא התובע לא רכש מוניטין בעבודות, כך שאין כל חשש להטעיה או גניבת עין. הנתבע הגיש תביעה שכנגד על תגובה שפרסם התובע לפרסום עסקי של הנתבע בקבוצת פייסבוק, בה התובע שאל את הנתבע למה עבודה שלו מופיעה בפרסומיו.

נפסק: התובע לא צילם את התמונות בפרסום. לא נסתרה טענת הנתבע כי הוא צילם את התמונות בטלפון שלו. הואיל והתובע הבהיר כי עילת התביעה אינה מבוססת על פעולת הצילום, אלא על השימוש בעבודתו, מתייתר הצורך לדון בשאלת זכויות היוצרים. אשר לתמונה של עבודת התובע, מדובר בסגירה פשוטה של מרפסת, ללא כל ייחודיות, שדומה לתמונה נוספת בפרסום של סגירת מרפסת אחרת, אותה לא ביצעו לא התובע ולא הנתבע. יתר התמונות בפרסום הן של עבודות שביצע הנתבע. התובע עמד בנטל להוכיח כי תמונה אחת בפרסום המסחרי של הנתבע היא תמונה של עבודה שהוא ביצע. התובע רחוק מאוד מלעמוד בתנאים המאפשרים להעניק לו פיצוי בשל עוולת גניבת עין. העבודה שביצע נעדרת כל ייחודיות. מדובר בעבודה בסיסית של התקנת מסגרת וגג מחומר קירוי קל על מרפסת פתוחה, וקבלן אחר ביצע את התקנת החלונות באותה מסגרת. מי שעובר ברחוב ומרים עיניו אל המרפסת לא יכול לייחס אותה כעבודה של התובע דווקא ואין לה גם תדמית מיוחדת בעיני הציבור. העובדה כי התובע חש פגוע וכי נעשה לו עוול בכך שהנתבע השתמש בפרסום שלו בעבודה שביצע התובע, אין בה די כדי להעניק פיצוי. התובע לא טרח להוכיח נזק ואין כל בסיס לזכות אותו בפיצוי מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט. התביעה נדחתה. אשר לתביעה שכנגד, הפרסום אינו לשון הרע. טענה כי הנתבע כלל בפרסומת שלו עבודה שלא הוא ביצע אינה מבזה ולא משפילה אותו בעיני הבריות. אכן לכאורה הפרסום מייחס לו התנהגות לא הגונה בכך שיצר מצג כאילו מדובר בעבודות שלו שעה שמדובר בעבודה של אחר, אולם קריאת הפרסום בכללותו לא מובילה למסקנה כי מדובר בלשון הרע. ממילא עומדת לתובע הגנת תום הלב. התביעה שכנגד נדחתה אף היא.