התקבלה תביעת לשון הרע על פרסומי רשת נגד חנות משקפיים (פסק-דין, שלום ת"א, השופט גיא הימן, 30.8.2026):

העובדות: תביעת לשון הרע. סכסוך נתגלע בין הצדדים לאחר שהנתבעת רכשה מהתובע (בעל הרשת "אופטינת") משקפי-ראייה בהתאמה אישית, ובעקבות סירוב התובע לאפשר לה לבטל את העסקה. הנתבעת הגישה נגד התובע תביעה קטנה [ת"ק 52531-03-21], שהתקבלה בחלקה, אך בקשת רשות ערעור שהגיש התובע התקבלה [רת"ק 11592-03-22], והתביעה הקטנה שהגישה הנתבעת נדחתה במלואה. ביהמ"ש המחוזי קבע בין היתר כי הנתבעת ביקשה לבטל את העסקה בשל היעדר כדאיות וקביעותיו מהוות מעשה בית דין. התובע עתר לחייב את הנתבעים באחריות בלשון הרע, בשל פרסומיהם על העסקה: שלוש רשומות ביקורת שהעלו הנתבעים ל-Google ועוד ביטוי אחד בעל-פה בחנות עצמה (בחלק מהפרסומים דירגה הנתבעת את בית העסק של התובע בכוכב אחד מתוך חמישה).

נפסק: הפלוגתאות שהוכרעו בתביעה הקטנה הציבו מחסום מוצק בדרכן של מרבית טענות העובדה שהעלו הנתבעים להגנתם. הן גזרו דחייה לאותן טענות הגנה המבוססות על קביעות העובדה בפרשה זו. ארבעת הפרסומים, שלושה בכתב ואחד בעל-פה, הם "פרסום" לפי חוק איסור לשון הרע. הדין מכיר בזכותו של צרכן להביא לידיעתם של אחרים דברים שמקורם בחוויתו הצרכנית. זו אינה רק זכות, הנגזרת מחופש הביטוי, מחופש ההתקשרות ומזכויות יסוד נוספות של הצרכן, כי אם גם אינטרס ציבורי. כשהביקורת הצרכנית היא שלילית, עלול פרסומה לפגוע בשמם הטוב של בעל עסק, יצרן, ספק, או של נותן-שירותים. עם פגיעה זו מוכן הדין להשלים כשהיא משרתת את הציבור, מקדמת את דיני הצרכנות, או מסייעת בידי המפרסם להגן על ענינו האישי.

בנסיבות המקרה, כל אחד מפרסומי הנתבעים קלע להגדרת המונח "לשון הרע". בכל אחד מהפרסומים ישנם מרכיבים שנמען סביר היה מוצא כי הם עלולים לפגוע בתובע. המכלול של שלושה פרסומי הביקורת במנוע הדירוג, זה אחר זה, שניים בעברית ואחד ברוסית, העמיק את הפגיעה. הוא גם המחיש כי אין לראות בנתבעים שני גורמים נפרדים זה מזה. אין מקום לקבוע כי כל אחד מהנתבעים אחראי לפרסום שעליו הוא לבדו חתם, אלא הנתבעים כמותם כישות אחת, שפרסמה בכתובים שלושה פרסומי דיבה על התובע. לנתבעים לא עומדות הגנות. ערכאה שיפוטית, בפסק-דין חלוט, קבעה כי התובע לא נהג בנתבעים שלא בתום-לב, כי לא רימה אותם, כי לא הטעה אותם להיקשר בחוזה, כי לא היה זה חוזה של עושק וכי התובע לא התעשר, שלא כדין, על חשבונם של הנתבעים. נקבע עוד כי המוצר לא נפגם וכי בדין לא הסכים התובע לבטל את ההזמנה בהיותה של "ייצור מיוחד". נקבע כי הימלכות הנתבעים בדעתם, לאחר מעשה, אינה משקפת אלא חרטה על העסקה וככזו אינה מקימה עילה לביטולה.

ניסיון הנתבעים להשחיר את פניו של התובע, אין לו על מה שיסמוך. לא התנהלות פוגענית של התובע היא שגרמה לסכסוך, אלא חוסר-הסכמתו, המוצדק, לבטל את ההזמנה רק משום שהנתבעים שוב לא מצאוה כדאית עבורם. אל מול קביעות עובדה חלוטות אלו מתקשות עובדות, שלהן טענו הנתבעים להגנתם, לעמוד. הנתבעים ניסחו את פרסומיהם כאילו מדובר בעובדות. הם לא כתבו דעה. הם לא התיימרו להציג דעה. "רמאי", בהקשרם של הדברים שפורסמו, אינה תחושה. "פושע" אינה דעה. הנתבעים, שניהם, אחראים כלפי התובע בעוולה של הוצאת לשון הרע, בגין כל אחד מארבעת הפרסומים שיצאו תחת ידיהם. עליהם לשלם לתובע סך של 15 אלף שקלים. בנוסף ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות בסך של 3,750 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 8,850 ש"ח.