העיתונאי חיים לוינסון יפצה את ערוץ 14 על ציוץ בטוויטר (פסק-דין, שלום ת"א, השופט אריה ביטון, 26.8.2026):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובעת היא מפעילת ערוץ 14 (באותו מועד ערוץ 20). הנתבע הוא עיתונאי ואיש תקשורת. הנתבע פרסם ברשת החברתית טוויטר (X) פרסום שנחזה להיות ציוץ רשמי של הנתבעת, בו יוחס לתובעת כי תעביר בשידור ישיר את ביקורו של "ראש הממשלה בנימין נתניהו" בנמל התעופה בן גוריון, לצד תמונתו, שעה שבמועד הפרסום כיהן נפתלי בנט כרוה"מ. התובעת טענה כי הנתבע יצר ופרסם פרסום הנחזה לרשמי, המיוחס לערוץ, הכולל לוגו המזוהה עמו, ובכך יצר מצג שווא וידיעה כוזבת הנחזית להיות פרסום אמיתי, הפוגע בשמה הטוב. הנתבע טען כי מדובר בפרסום סאטירי מובהק, שמטרתו לעורר שיח בנושא שיש בו עניין ציבורי, ושנועד לבקר את אופי שידורי האקטואליה בערוץ, במטרה למתוח ביקורת על קו העריכה שלו.

נפסק: גם אם הציוץ לא ציין במפורש שהערוץ עצמו פרסם את הדברים, צירוף הלוגו של הערוץ לפרסום עשוי להיות נסיבה חיצונית שממנה הקורא הסביר עשוי להסיק כי מדובר בפרסום מטעם הערוץ. פרסומים ברשתות חברתיות נחשבים ל"פרסום" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע. "ציוץ" בטוויטר, בהיותו פומבי מטבעו, עולה לכדי "פרסום". הפרסום הוא לשון הרע שעלול היה ואף הביא בפועל לפגיעה בתובעת, להשפלתה ולביזויה כערוץ תקשורתי חדשותי, בניסיון להציגו כערוץ קיקיוני, מוטה ושאינו מתאר את המציאות כהווייתה. דעתו של הנתבע על הערוץ לגיטימית כשלעצמה ואולי אף זוכה לקהל תומכים רחב, ובכך מוגן וחוסה תחת עקרון חופש הביטוי. אילו היה ניתן לפרש את הפרסום כסאטירה, פרודיה או פרסום הומוריסטי, ציני ולעגני, היה חופש הביטוי גובר על השם הטוב של התובעת. אולם, כאשר מצורף לכך לוגו של התובעת שיש בו להציג מצג שווא וליתן לאדם הסביר לסבור כי הידיעה היא מטעם התובעת, יש בכך לחצות את קו הגבול הדק בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, באופן המוביל לפגיעה בשם הטוב של התובעת ולזכותה כי דבריה ופרסומיה יוצגו כהווייתם באופן מדויק ולא ייוחסו לה דברים שלא נאמרו על ידה. לא עומדת לנתבע הגנת אמת בפרסום, שכן התובעת מעולם לא פרסמה את הציוץ. 

ביקורת פוליטית על גוף תקשורת היא ביקורת לגיטימית ואף חיונית במשטר דמוקרטי. אולם, הגנת הבעת הדעה מחייבת כי הקורא הסביר יוכל להבין שמדובר בדעה, בהתרשמות או בפרשנות. השימוש בעיצוב הגרפי, בלוגו של הערוץ ובחזות האותנטית של ציוץ חדשותי פגע באופן מהותי ביכולת להבחין כי מדובר בסטירה או בפרודיה, או אף בפרסום הומוריסטי, לעגני ככל שיהיה. הנתבע אינו חוסה תחת אחת ההגנות בסעיף 15 לחוק, לרבות זו שבסעיף 15(4). פרסום הנעשה תחת מצג שווא והטעיה עובדתית אינו נעשה בתום לב, וגם מטעם זה אין תחולה להגנות שבסעיף 15 לחוק. גם החזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק אינה חלה, שכן אין לומר כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר. באיזון כלל השיקולים המקלים והמחמירים את הפיצוי, לרבות במטרה הנעוצה בחינוך הציבור והרתעתו מפני פרסומים פוגעניים וסאטירה המשלבת מצג שווא והטעיה עובדתית כמעשה הנתבע, יש לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א(ב) לחוק. הנתבע ישלם פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של 10,000 ₪, וכן יישא בהוצאות משפט, לרבות אגרה וכן בשכ"ט עו"ד, בסך כולל של 20,000 ₪.