יש לשלול התנהגות של עיון במסמכים שנותרו פתוחים במקום ציבורי (פסק-דין, שלום פ"ת, השופטת אביגיל פריי, 19.8.2026):

העובדות: התובעת היא סטודנטית באוניברסיטת בן גוריון ומשמשת כרכזת תא הסטודנטים של תנועת "אם תרצו". הנתבע אף הוא סטודנט באוניברסיטה והשתתף בפעילויות תא הסטודנטים של חד"ש. יש היכרות בין הצדדים על רקע הפעילות בקמפוס. התובעת טענה שהנתבע פגע בפרטיותה, כשעיין במסך המחשב עליו עבדה בחדר המחשבים באוניברסיטה, וכן טענה כי פרסם עליה לשון הרע, עת ניסתה למסור לו מכתב התראה, כשחיווה בידיו סימון "משוגעת" וקרא לה לפנות ליעוץ פסיכיאטרי, כשהוא נמצא בציבור. הנתבע הכחיש שפגע בפרטיות התובעת וטען כי דבריו אינם לשון הרע או מוגנים לפי הוראות הדין. 

נפסק: בסרטון המתעד את ההתרחשות בחדר המחשבים ניתן לראות שהנתבע מתקרב פעמיים למחשב עליו עבדה התובעת. בפעם השנייה ניתן לראות שהוא מתבונן בתוכן המופיע על המסך ואף מבצע פעולה מסוימת במחשב. התנהלות הנתבע אינה עולה בקנה אחד עם טענתו כי ניסה להנמיך רעש שבקע מהמחשב. אין ראיה כי הנתבע צילם את מסך המחשב, אך הוא עיין בתכתובת ובמסמך עליו עמלה התובעת על גבי מסך המחשב. עצם הותרת מידע אישי על-גבי מחשב, הגלוי לאחרים, אינו מתיר את העיון בו [עניין זינגר רע"א 2552/16]. עיון במידע הוא פגיעה בפרטיות בעל המידע לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות. המידע שהוצג על מסך המחשב עלול היה לכלול מידע אישי. גם ברורה האתיקה המקובלת לפיה אדם לא ייטה לעיין במסמכי האחר המצויים בעבודה על ידו, מתוך הבנה כי המדובר בחדירה לפרטיותו של אדם.

הנתבע נצפה בסרטון כשהוא מעיין ובוחן את המסך ותוכנו. כשהוא מבחין בתובעת מבעד לדלתות הזכוכית, הוא מבצע פעולה שמביאה לשינוי המסך. התנהלות זו ובפרט התקרבותו החוזרת והתמקדותו במסך, מביאה למסקנה שהנתבע לא רק הביט במסך אלא עיין בתוכנו. הוא אף עשה כן במכוון. אין מדובר בזוטי דברים לנתבע לא עומדת ההגנה לפי סעיף 18, שעה שביהמ"ש דחה את טענתו העובדתית על "החלשת רעש". הפגיעה עליה מצביעה התובעת אינה מצויה ברף הגבוה של חדירה לפרטיותה. הגם שיש לשלול התנהגות של עיון במסמכים שנותרו פתוחים במקום ציבורי, אין מדובר בפעולה שגרמה לפגיעה משמעותית וקשה בפרטיות התובעת. הנתבע ישלם לתובעת 6,000 ש"ח והוצאות בסך 4,000 ש"ח.

אשר לתביעה על לשון הרע: בחינת התבטאות הנתבע אשר התבטא כי התובעת סובלת מליקוי נפשי (הן הסימון של התנועה הסיבובית על הרקה והן האמירה המפנה אותה לייעוץ פסיכיאטרי) מעלה כי המדובר בלשון הרע כהגדרתה בדין. הדברים נאמרו כדי להשפיל וללעוג לתובעת. האמירה הגיעה לאדם אחר זולת הנפגע והתקיים היסוד העובדתי של הפרסום. עם זאת, לנתבע עומדת הגנת הבעת דעה על התבטאויותיו, לפי סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע. מאזין מן הצד לא יסבור כי הנתבע קובע עובדה כי התובעת סובלת מליקוי נפשי, אלא כי מדובר הבעת דעה, בוטה ומלמדת על הנתבע ועל סגנונו יותר מכל, אך לא קביעת עובדה ממנה יסיק המאזין כי המדובר במי שאכן סובלת מליקוי נפשי ספציפי. בנסיבות בהן התובעת יזמה מפגש מתועד והטיחה האשמות בנתבע, ובהתחשב באופיו הדינמי של המפגש ביניהם, אף שהאמירה הייתה מעליבה ובלתי מכובדת, היא נאמרה כתגובה ספונטנית לאירוע ולא מתוך כוונה עיקרית לפגוע או להשפיל באופן העולה כדי חוסר תום לב הנדרש לשלילת ההגנה. הנתבע לא פרסם ברשתות החברתיות את התנהלות התובעת, והדברים נותרו במסגרת האינטראקציה שהתקיימה ביניהם באותו מפגש בלבד.