יש לצמצם את תקופת הצו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת לגבי פרסומים ברשתות החברתיות (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופט יונה אטדגי, 15.6.2026):

העובדות: ערעור על החלטת ביהמ"ש השלום בת"א, שניתנה לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001, בה ניתן צו האוסר על המערער, בין היתר, להטריד את המבקשים בכל דרך ובכל מקום; לאיים על המבקשים או ליצור עמם כל קשר; לבלוש אחר המבקשים, לארוב להם, להתחקות אחריהם תנועותיהם או מעשיהם, או לפגוע בפרטיותם בכל דרך אחרת, לרבות בפרסומים עליהם ברשתות החברתיות. הערעור התמקד באיסור על פרסומים על המשיבים ברשתות החברתיות [ה"ט 17858-03-26].

נפסק: המסגרת "הטבעית" לבחינת תוכנם של פרסומים ומידת הפגיעה הנגרמת מהם לאדם, נושא הפרסום, הוא חוק איסור לשון הרע, הכולל בתוכו איזונים עדינים בין הזכות לשם טוב ולפרטיות, לבין הזכות לחופש הביטוי. במיוחד אמורים הדברים בפרסומים המופנים כלפי "איש ציבור", במשמעות הרחבה של מושג זה. נקודת המוצא היא שלמרות שהמסגרת "הטבעית" לבחינת הפרסומים, במיוחד שעה שהמשיבים כבר הגישו תביעת לשון הרע, המצויה עדיין בשלבי בירור, הרי שהדבר אינו מונע במקרה הצורך לברר האם אותם פרסומים מצדיקים מתן צו לפי חוק הטרדה מאיימת [רע"א 6861/22 - עניין פרייס]. ביהמ"ש בחן את הפרסומים ומצא כי "תדירות הפרסומים ותוכנם... מובילים למסקנה כי יש בפרסומים של [המערער] – אף אם לא בכולם – משום הטרדה מאיימת...". אין הצדקה להתערב בקביעה עקרונית זו. 

עם זאת, ביחס לחלק בצו המתייחס לפרסומים, דומה כי בהחלטת ביהמ"ש קמא לא ניתן משקל ראוי למעמדו הרם של ערך חופש הביטוי במארג זכויות היסוד. מעמד רם זה חייב להגביל את תקופת חלק הצו המתייחס לפרסומים לתקופה קצרה מזו שניתנה ביחס ליתר חלקי הצו, שהיא התקופה המקסימלית (6 חודשים). למרות שהפרסומים היו "חמורים וחריגים ברובם", הם פורסמו בעקבות דברים שנשאה המשיבה 1, שהיא "דמות המצויה בעין הציבורית, וייתכן כי יש לצפות כי תהא חשופה לביקורת קשה". האיזון הראוי בין ראיית אותם פרסומים כ"הטרדה מאיימת" ובין זכות היסוד הרמה של חופש הביטוי, במיוחד כשהוא מתייחס לנושאים ציבוריים-פוליטיים, צריך להיעשות על-ידי צמצום תקופת הצו המתייחס אליהם, ככל הניתן. לפיכך, הצו שנוגע לפרסומים אלה ייפסק ביום 1.7.2026.