תביעת לשון הרע של עיתונאי נדחתה, וגם גם הערעור על פסק-הדין (פסק-דין, מחוזי מרכז-לוד, השופט עבאס עאסי, 9.7.2026):

העובדות: ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בת"א [ת"א 13954-06-22], שדחה תביעת לשון הרע שהגיש המערער נגד המשיב, וחייב את המערער לשלם למשיב הוצאות בסך 25,000 ₪. המערער הגיש נגד המשיב תביעה לפיצוי על פרסום לשון הרע, עקב שיתופו של המשיב לכתבה עיתונאית של עיתונאי "הארץ", במספר הזדמנויות. ביהמ"ש קמא מיקד את טענות המערער נגד המשיב בכך שהציג אותו כמטריד, מאיים ויוצר אווירה של טרור, וקבע כי יש לדחות את התביעה בשל ברירת נתבעים בעייתית, וזאת משום שהמערער בחר לתבוע רק את המשיב ולא את מפרסם הכתבה בעיתון "הארץ", או עיתונאים אחרים. כן נפסק כי עומדת למשיב הגנת אמת דיברתי, שכן התיאור בכתבה הוא תיאור אמת של התנהלות המערער.

נפסק: הערעור נדחה. המערער הוא דמות ציבורית. הוא מעורב בפרשה ציבורית שנמצאת במוקד השיח הציבורי; יש לו נגישות לאמצעי תקשורת בתור עיתונאי, והוא בחר להיות מעורב באופן אקטיבי ואינטנסיבי בסיקור הפרשה מושא הדיון. תיאור ההתנהגות הפרטנית של המערער באולם ביהמ"ש מהווה תיאור עובדתי מפורט. מכאן שהכרעת ביהמ"ש קמא בעניין זה מהווה הכרעה עובדתית מובהקת, הנסמכת על התרשמותו, שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בו אלא במקרים חריגים שבהם מתקיימות נסיבות מיוחדות, או כאשר הממצא שנקבע אינו עומד במבחן ההיגיון והשכל הישר. ביחס לביטויים "אווירת טרור" ו"טרור נפשי". דומה כי כל שומע או קורא סביר מבין כי מדובר בביטוי מטאפורי ששגור במידה רבה בשיח הציבורי והפוליטי במדינה. יש לראות בדברים שכנגדם יצא עיקר קצפו של המערער ככאלה שנושאים מסר החורג מפשט לשונם ומבטאים דעה ערכית, וכך קולט ומבין אותם אדם מן הישוב.

בימ"ש קמא לא הבחין בין עובדה לבין דעה, וקבע כממצא עובדתי כי הדברים שפרסם המשיב הם אמת לאמיתה. דרך הילוך זו של בימ"ש קמא מעוררת קושי רב, משום שמדובר בביטויים שהם בבחינת דעה ולא עובדה, וכאמור, על פי הגדרתה, דעה משקפת ראייה סובייקטיבית של מי שאומר אותה, ועל כן היא אינה נושא לקביעה אם אמת היא או שקר. מכאן גם שקיים קושי בקביעה בדבר תחולת הגנת אמת הפרסום. יחד עם זאת, הפרסום חוסה תחת הגנת תום הלב שבסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע. הפרסום בא בגדר הבעת דעה על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של המערער בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, מעשיו או דעותיו של המערער במידה שהם נתגלו באותה התנהגות. הפרסום לא חרג מתחום הסביר. כאשר המשיב לא העלה טענת השתקה בצורה מפורשת וברורה במסגרת הגנתו; וכאשר נקבע כי מדובר בפרסום לשון הרע נגד המערער, הגם שהוא חוסה בהגנת תום הלב; וכאשר הפרסום כולל בתוכו גם פרסום מקורי של המשיב; וכאשר סכום התביעה אינו מופרז במיוחד – אין מקום לסווג את התביעה כתביעת השתקה.