ביהמ"ש העליון פסק לזכות חה"כ ואטורי בערעור בנושא לשון הרע (פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים מינץ, שטיין וכנפי-שטייניץ, 12.8.2026):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי נוף הגליל-נצרת [ע"א 86583-01-26], שהפך את פסק דינו של ביהמ"ש השלום טבריה [תאד"מ 19132-10-24]. ביהמ"ש השלום קיבל תביעת לשון הרע של המבקש, ח"כ מטעם הליכוד, והורה למשיב לפצות אותו ב-10,000 ש"ח ולשאת בהוצאות בסך 7,000 ש"ח. הפרסום של המשיב נעשה בתגובה לפוסט של המערער ברשת חברתית, שעסק בחוק לביטול עילת הסבירות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לדחות את התביעה ולהעדיף את הערך של חופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב, וכי את דברי המשיב יש לראות משום הבעת דעה ולא קביעת עובדות. מכאן בקשת רשות הערעור.

נפסק: יש לדון בבקשה כבערעור, לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, ולהשיב את פסק הדין של ביהמ"ש השלום על כנו. ביהמ"ש המחוזי שגה בהתערבותו בפסיקת השלום. מילים כמו ״מושחת״, ״שקרן״, ״עבריין״, וכיו"ב, יושבות על תפר שמחבר התבטאויות שנופלות בגדר ״דעה״, להתבטאויות בעלות משמעות עובדתית. דברי ״דעה״ מבטאים את דעתו הסובייקטיבית של אומרם ותו לא. הם אינם מתארים את המציאות כהווייתה, ולכן אינם נופלים בגדר אמת או שקר. כפועל יוצא, הבעות דעה, הנתפשות ככאלה על ידי מי שקורא או שומע אותן, אינן יכולות, ככלל, להגיע כדי ״לשון הרע״. עיקרון ההפרדה בין דעה לעובדות אינו בגדר חסר גבולות ונטול סייגים. הבעת דעה, כמו ביטוי עובדתי, יכולה אף היא להגיע כדי לשון הרע במצבי קצה. אולם, בגדרם של דיני לשון הרע קיימת נטייה ברורה לא לראות בהבעת דעה גרידא משום לשון הרע, במובחן מביטויים המתיימרים לקבוע עובדה מכפישה.

במקרה זה מדובר באחד מ״ביטויי התפר״ שביחס אליהם אין אפשרות להחיל את עיקרון ההפרדה כמות שהוא. מפאת שכיחות ההתבטאויות כדוגמת ״מושחת״ בשיח הציבורי (לטוב ולרע), בפנינו סוגיה משפטית הטעונה הבהרה. סוגיה זו חשובה מאחר שההכרעה בה מציבה גבולות בין ״לשון הרע״ כמעשה אסור לבין חופש הביטוי. סיבה נוספת היא טעות משפטית שנפלה בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, שלא נימק מדוע דברי המשיב הם לכל היותר בגדר ״דעה״. באין טעות ברורה בפסק דינה של הערכאה הדיונית, קביעתה באשר להקשרה הספציפי ולנסיבותיה הספציפיות של ההתבטאות ״מושחת״ ודומותיה היא בגדר סוף-פסוק, שכן, ככלל, ערכאת הערעור צריכה להימנע מהתערבות בקביעות כאלה. ביהמ"ש המחוזי סטה מעיקרון זה, התערב בפסק דינו של ביהמ"ש השלום, והפך אותו ללא סיבה מבוררת הנראית לעין. הפיכה זו של פסה"ד, תוך החלפת קביעותיו הקונקרטיות של ביהמ"ש השלום בהיגד משפטי כללי, שאינו נגזר מלשון החוק, עולה כדי עיוות דין מהותי שמתווסף ליתר הטעמים הקוראים להתערבות.

פסק-דינו של ביהמ"ש השלום לא נפגם בשום טעות. נהפוך הוא. מסקנתו כי פרסום המשיב עולה כדי לשון הרע מנומקת ומבוססת על הראיות שהוצגו לפניו ועל בחינתן בראי של ניסיון-החיים. התוצאה אליה הגיע, פסיקת פיצויים על הצד הנמוך לטובת המבקש, משקפת, לצד הגסות והבוטות של הפרסום, את מידת הפגיעה, המועטה יחסית, בשמו הטוב של המבקש, וכן את היקפו המצומצם של הפרסום, את החשיפה המועטה יחסית שהיתה לו, ואת האפשרות שעמדה למבקש להגיב עליו. תוצאה זו עושה איזון נכון בין ההגנה הדרושה על חופש הביטוי – ובפרט, על חירותו של אזרח מן השורה להשמיע ביקורת פומבית על אנשי ציבור – לבין אלימות מילולית אשר חורגת מגדרה של ״הבעת דעה״ ועולה כדי עוולת נזיקין של לשון הרע. פסה"ד קבע בצדק כי גבולותיו של חופש הביטוי אינם פרוצים, וכי לגידופים ולהכפשות חסרות בסיס, אשר מעבירים מסר עובדתי שקרי על אודותיו של אדם ומעשיו, אין מקום במרחב הציבורי. הערעור התקבל, פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי בוטל, פסק-דינו של ביהמ"ש השלום יעמוד בעינו. המשיב יישא בהוצאות המבקש בסך 4,000 ש"ח.