לא ניתן להטיל על חברת טלפוניה לבדוק זהות בין המחזיק ובין המשתמש בפועל בקו הטלפון (פסק-דין, תביעות קטנות ראשל"צ, הרשמת דורון זיו-אב, 23.7.2026):

העובדות: התובע טען כי הנתבעת שיגרה אליו למעלה מ-100 מסרונים שיווקיים, ללא הסכמתו, חרף הודעת הסרה ששלח, ובניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.הנתבעת טענה כי בעל המנוי הוא אביו של התובע, שהצטרף מעת לעת למסלולי שירות שונים, שכללו כחלק מתנאי ההתקשרות גם הסכמה מפורשת לקבלת מידע שיווקי.

נפסק: התביעה נדחתה. התובע אינו רשום כבעל המנוי, אך משתמש בקו בפועל. המונח "נמען" אינו מוגדר בחוק התקשורת, אך הפסיקה פירשה אותו בהרחבה, ככזה המתייחס למשתמש והמחזיק בפועל בקו או במכשיר, ולא בהכרח הבעלים הרשום של המנוי. נטל ההוכחה לעניין היות התובע ה"נמען" מוטל על התובע והוא לא הרים אותו, שכן זיקתו לקו שובשה ואף נותקה פעם אחר פעם, על ידי התקשרויות חדשות שביצע אביו, בעל המנוי, עם הנתבעת. לא ניתן להטיל על חברת טלפוניה לבדוק באופן יזום את הזהות בין המחזיק ובין המשתמש בפועל בקו הטלפון. בפרט כאשר הבעלים הוא אדם פרטי, המחזיק מנוי אחד או מנויים אחדים, ולא לקוח המחזיק במספר רב של מנויים, מצב שמלמד בבירור על כך שהשימוש בהם לא נעשה על ידיו באופן אישי. במקרה זה נתמכת ההסתמכות של הנתבעת על הסכמת בעל המנוי לדיוור פרסומי, גם בכך שהסכמות אלה חודשו לעתים מזומנות, אגב מעברים תכופים בין מסלולי התקשרות. בהינתן הסכמות "עדכניות", אין תוקף לידיעת הנתבעת על אי-רצונו של הנמען בקבלת הדיוור, גם אם הייתה כזו, לפרק הזמן בין משלוח הודעת הסרה על ידי התובע, ובין התקשרות חדשה שנעשתה על ידי אביו. משבחר אביו של התובע, כבעלים הפורמליים של המנוי, לפנות לנתבעת שוב ושוב, ואגב כך אישר מחדש קבלת תוכן שיווקי, הרי שהוא יצר אצל הנתבעת הסתמכות על הסכמתו זו. הנתבעת לא הייתה צריכה לדעת כי בתוך התא המשפחתי קיים נמען נוסף המחזיק פיזית במכשיר. הנתבעת פעלה באופן המתבקש ממנה כאשר בכל פעם שהתובע שלח הודעת "הסר", כיבדה זאת והסירה את המספר ממאגר המספרים אליהם משוגר דיוור פרסומי. אולם כאשר האב שינה מסלול, הוא "החיה" וחידש את ההסכמה כדין. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 400 ש"ח.