שאלת אחריותם של מנהלי קבוצות WhatsApp להסרת או הפסקת פרסומי לשון הרע (פסק-דין, שלום ת"א, השופט יאיר דלוגין, 2.7.2026):
העובדות: שתי תביעות לשון הרע שהגיש התובע, שהדיון בהן אוחד, שעניינן פרסומים נגד התובע בקבוצות ווטסאפ (WhatsApp) שהתובע היה חבר בהן, ושהנתבעים היו מנהליהן. התובע עתר לחייב את הנתבעים לפצות אותו עבור דברי לשון הרע שפרסם עליו אדם שהיה חבר בקבוצות (המפרסם), לאחר שלא נענו לבקשותיו למנוע את הפרסומים ולהסיר אותם, מתוקף תפקידם ואחריותם כמנהלי הקבוצות (קבוצות של לוחמי גדוד 9 של חיל השריון, שלחמו במלחמת יום כיפור). המפרסם היה אחד מחברי צוות הטנק שבו שימוש התובע כנהג.
נפסק: הפסיקה מכירה באחריות אפשרית עקרונית של מנהלי קבוצות ברשת חברתית להסרת או הפסקת פרסומי לשון הרע [עניין הכט - רע"א 8562/16; עניין אבישר - ת"א 44827-10-21; עניין אבישר - ת"א 7685-10-16]. הפרסומים מושא התביעה, שפרסם המפרסם, שעיקרם הטחת אשמה בתובע כמי שהפקיר את המפרסם בקרב, בליווי גידופים, קללות ושמות גנאי, היו פרסומים שעונים על הגדרת לשון הרע לפי החוק. ביצוע הפרסומים הוכח בעיקרו, גם אם לא הובא ביחס לכולם צילום מסך של הפרסום עצמו מהקבוצה. מאחר והנתבעים היו מנהלי הקבוצות וגם חברים בהן, לא היה דבר שימנע מהם לצרף בדיעבד הוכחה של כל רצף ההודעות בכל קבוצה לתקופות הרלוונטיות, כדי להוכיח שחלק מהפרסומים להם טען התובע לא הופיעו כלל. התובע לא היה חבר בקבוצת הגדוד מההתחלה, ולאחר שצורף, אף הוסר מהקבוצה, גם אם הוחזר לקבוצה, וגם לאחר שהוחזר יצא מיוזמתו, כך שהיכולת שלו להביא צילומי מסך הייתה מוגבלת יותר מאשר יכולתם של הנתבעים.
הנתבעים ידעו שהתובע מתנגד בתוקף לפרסומים של המפרסם עליו. חרף ידיעתם, הנתבעים 1 ו-2 (בשן וקליינמן) לא עשו דבר כדי להפסיק את הפרסומים. קליינמן אף הוציאה את התובע מהקבוצה. הטענה כאילו הדבר נעשה כדי להרגיע את הרוחות לא יכולה לעמוד, במובן זה שהיה על קליינמן או להוציא רק את המפרסם מהקבוצה, או לכל הפחות להוציא גם את המפרסם וגם את התובע מהקבוצה, ולא רק את התובע, או להפוך את הקבוצה לקבוצה שקטה, לכל הפחות למשך זמן מסוים, עד יעבור זעם. הבחירה להוציא דווקא את הנפגע (התובע) מהקבוצה, ורק אותו, לא הייתה ראויה ובמידה מסוימת אף הגבירה את העלבון שנגרם לו. מנגד, הנתבע 3 (תמיר) כן פעל להסרת הפרסומים, אלא שלטענת התובע לא היה די בכך והיה עליו לפעול למניעת ביצוע פרסומים. היתה מוטלת חובה על הנתבעים להפסיק את הפרסומים, בהינתן שמדובר בדברי לשון הרע חמורים ברף הגבוה, כאשר הנתבעים ידעו שהתובע מתנגד לפרסומים ומבקש את הפסקתם, וגם ראו שהמפרסם מממשיך לפרסם עוד פרסומים, ולא מדובר במעשה חד פעמי נקודתי.
הטענה כי היה חשש לפגיעה בחיי המפרסם, לו המנהלים הסירו את פרסומיו או הסירו אותו מהקבוצה, לא יכולה להצדיק מצב שבו מאפשרים פגיעה חוזרת ונשנית כה חמורה בתובע. טענת הנתבעים בדבר הגנת האמת בפרסום, דינה להידחות, שכן לא הוכחה. הנתבעים לא הביאו את המפרסם לעדות, שעה שסרב להגיע ולא מצאו לנכון בנסיבות לבקש צו הבאה. לנתבעים גם לא עומדת הגנת הבעת הדעה בתם לב. לא מדובר היה בהבעת דעה. הפרסומים כללו בעיקרם הטחת עובדה מוגמרת וחד משמעית כלפי התובע, לפיה הוא נסוג עם הטנק לאחור ונטש את המפרסם. סדרת הקללות, גידופים ושמות גנאי, ודאי לא יכולים להיחשב כהבעת דעה. ממילא הדברים לא עומדים ברף של תום הלב.
לשאלת אחריותו של תמיר, בהינתן שהפרסומים בקבוצה שהוא ניהל הוסרו, יש ממש בטענות התובע. בנסיבות בהן תמיר כבר היה עד לפרסומים רבים נגד התובע בקבוצות האחרות, אותן לא ניהל אמנם ואף התבטא בעצמו על פרסומים אלה, לרבות הכרה בכך שהיה צריך לפעול למניעת הפרסומים מיד עם הפרסום הראשון, תוך הכרה בפגיעה שנפגע התובע מהם ותוך מתן התנצלות לתובע, היה חייב תמיר לא להסתפק בקבוצתו הוא בהסרת פרסומי המפרסם כל פעם מחדש. תמיר היה צריך כבר לאחר הפרסום הראשון בקבוצה אותה ניהל, לתת למפרסם התראה וככל שהמפרסם היה ממשיך, צריך היה מיד לאחר הפרסום השני להפוך את הקבוצה לשקטה או להוציא את המפרסם מהקבוצה. תמיר עשה כן רק לאחר חודש וחצי בהם פורסמו לפחות 12 פרסומים, בבחינת מעט מדי מאוחר מדי. לא ניתן לקבוע כי תמיר פעל לחלוטין כנדרש ולא ניתן לפטור אותו כליל מאחריות לנזקי התובע, אולם יש מקום להתחשב בפעולות ההסרה שנקט וגם בהודעות ההתנצלות והכרה בפגיעה בתובע שהוציא, דבר שבשן וקליינמן לא ביצעו.
דגשחלשדחג