הרב אמנון יצחק ועמותת "שופר" פגעו בפרטיות התובעת ופרסמו עליה לשון הרע (פסק-דין, תביעות קטנות חדרה, השופטת יפעת אונגר ביטון, 30.6.2026):

העובדות: תביעה קטנה שעילותיה לשון הרע ופגיעה בפרטיות. הנתבע 2 מציג עצמו כרב וכמחזיר בתשובה. הוא נותן הרצאות המשודרות בשידור חי וכן באתר "שופר", שבבעלות הנתבעת 3 (העמותה), אותו מנהל בנו, הנתבע 1. התובעת טענה כי בהרצאותיו נהג הנתבע 2 להזכיר את התובעת ואת בעלה, ולפרסם עליהם דברי בלע והשמצה, באמצעים שונים ובהזדמנויות שונות. הנתבעים העלו טענות מקדמיות שונות וטענו כי יש לדחות את התביעה גם לגופו של עניין.

נפסק: הפרסום הראשון עוסק בהרצאה של הנתבע 2, שפורסמה באתר העמותה, בה הקריא הנתבע מכתבים אישיים ששלח אליו בעלה של התובעת, שעסקו בעניינים אישיים הנוגעים לה, למשפחתה ולילדיה. התובעת לא טענה ללשון הרע בפרסום זה, אלא רק לפגיעה בפרטיות. הטענה התקבלה. בהרצאה החל הנתבע 2 להקריא, מתוך הכתב, מכתבים אישיים ששלח אליו הבעל, שנשלחו לפני שהנתבע 2 והבעל נפלו לכדי מחלוקת המתנהלת ביניהם בערכאות. במכתבים שיתף הבעל את הנתבע 2 בסכסוך שבינו והתובעת מצד אחד לבין משפחתה של התובעת, הוריה ואחיה. בנוסף שיתף אותו במצבו הרפואי של בנם ובעניינים אישיים נוספים וביקש לקבל את ברכתו של הנתבע 2, אותו ראה כרב לכל דבר וענין. אין בפי הנתבעים ולו ראשית טענה להגנה ולכן יש לקבוע כי התובעת עמדה בנטל להוכחת פגיעה בפרטיות: המכתבים פורסמו ללא אישור התובעת או בעלה; מדובר בפגיעה בפרטיות הן לפי סעיף 2(5), העוסק בשימוש בתוכנו של מכתב אישי, והן לפי סעיף 2(11), העוסק בפרסום עניינים הנוגעים לצנעת חייה האישיים של התובעת. פרסום המכתבים והפרטים האישיים בהם, בתפוצה כה רחבה, הן בשידור חי והן לאחר מכן באופן קבוע ורציף באתר העמותה, מהווה פגיעה של ממש.

הפרסומים השני והשלישי הם אמירות שנאמרו, לכאורה, על ידי הנתבע 2 במהלך הרצאותיו. בראשונה נאמר כי הבעל נשוי לשתי נשים ובכך עובר על איסור ביגמיה בניגוד לחוק. בשנייה נאמר כי להתחתן עם אחד כמו בעלה של התובעת, זו בעיה. אשר לטענת הביגמיה, אין מדובר בלשון הרע כלפי התובעת, אלא כלפי בעלה, אך יש בפרסום משום פגיעה בפרטיות התובעת לפי סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות. מדובר בחשיפת פרטים הנוגעים לצנעת חייה של התובעת. הנתבע 2 חשף לכל כי התובעת נשואה לאדם שנשא אותה לאישה טרם שגירש את אשתו הראשונה, ויש בכך משום פגיעה בפרטיותה. הפרסום נעשה בתפוצה רחבה ולא ניתן לטעון כי מדובר בפגיעה שאין בה ממש. בנוגע לפרסום השלישי, באמירה לפיה להתחתן עם אדם כמו בעלה של התובעת זה בעייתי, יש משום לשון הרע על התובעת, אך התובעת לא הוכיחה את יסוד הפרסום ויש לדחות את התביעה בקשר לפרסום זה.

הפרסום הרביעי הוא מעין "מונולוג" מפיה של צד שלישי, שהנתבע 2 התיר לה להשיא דברים בפני הקהל, במהלך אחת מהרצאותיו. הפירוש הסביר של הביטויים שפרסמה אותה משתתפת, בהקשר אובייקטיבי, הוא כי התובעת ובעלה מסיתים נגד הנתבע 2, מפיצים רעל ושנאה, מחטיאים את הציבור ומחלישים אותו מבחינה רוחנית. הדברים עונים באופן מובהק להגדרת לשון הרע ועולים כדי "פרסום". ה"מונולוג" שודר בשידור חי למאות אנשים ולאחר מכן הועלה כסרטון לרשתות החברתיות שמנהלת העמותה. הנתבעים נתבעו כמפיצי הדברים. הנתבע 2 הודה כי הוא והעמותה אחראים לפרסום, ומכאן עליהם חלה האחריות עליו. חלה אחריות גם על הנתבע 1, שנטען כי הוא האחראי לאמצעי התקשורת. לא הוכחה אמת בפרסום ולנתבעים לא עומדת הגנת תום הלב.

עבור הפרסום הראשון (הקראת המיילים) על הנתבעים לפצות את התובעת, יחד ולחוד, בסך של 10,000 ₪; עבור הפרסום השני (ביגמיה) על הנתבעים לפצות את התובעת, יחד ולחוד, בסך של 5,000 ₪; בגין הפרסום הרביעי (הסרטון של המשתתפת) על הנתבעים לפצות את התובעת, יחד ולחוד, בסך של 7,000 ₪. אין לבית המשפט לתביעות קטנות סמכות להורות על צו המורה לנתבעים להסיר את הפרסומים ולפרסם התנצלות. לצד זאת, טוב יעשו אם יסירו את הפרסומים מיוזמתם, שהרי עוולות לשון הרע ופגיעה בפרטיות הן עוולות נמשכות. כל עוד הדברים מפורסמים, כל יום של פרסום מקים עילה חדשה לתביעה. הנתבעים יישאו בהוצאות בסך 2,500 ש"ח.