"עדנה קרנבל" אינה יכולה לערער על ההחלטה שקבעה כי עליה להפקיד ערובה (החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט יחיאל כשר, 13.7.2026):

העובדות: ערעור על החלטות ביהמ"ש המחוזי בת"א [בצ"א 20785-08-21; בצ"א 28042-11-22], בהן הורה ביהמ"ש כי על נציג המערערת (קפאח) להפקיד ערובה של 2,500 ש"ח בטרם ייקבע כל אחד מהתיקים לדיון. קפאח הגיש בקשות לביטול צו חסימת אתר בהליכים לעיל, בהן ביקש כי ביהמ"ש יתיר לו לעיין בתיק ויבטל את צו חסימת האתר שניתן בו. קפאח אינו צד להליכים, וטען כי הוא נפגע מההחלטה בדבר צו חסימת האתר, שכן הוא מעוניין לצרוך את התכנים בו, וכי לאחר שנחסם האתר "עדנה קרנבל", שהוא בעל זכויות היוצרים בתכניו, הוא נרתם למשימה של מחאה נגד "הצנזורה באינטרנט". ביהמ"ש המחוזי קבע כי על קפאח לציין באיזה אתר מדובר, וכי לא התייצב לשני דיונים שנקבעו בבקשותיו, ומשכך ככל שהוא מבקש כי התיק ייקבע לדיון, עליו להפקיד 2,500 ש"ח. קפאח הגיש בקשות דומות ב-163 הליכים נוספים מסוג "בצ"א" (בקשה לצו אינטרנט). מכאן הערעור.

נפסק: ההליך נדחה על הסף, בהעדר אפשרות בדין להגיש ערעור על ההחלטות. מדובר בערעור על החלטה שניתנה בהליך לפי חוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט, התשע"ז-2017, שמעניק למדינה סמכויות לחסום אתרים שמהם מבוצעות עבירות. סמכויות אלה כוללות צו להגבלת גישה לאתר, צו להגבלת איתור אתר, וצו להסרת אתר מהשרת, כשהשרת נמצא בישראל, או בשליטת אדם בישראל, או תאגיד הרשום בישראל. ביהמ"ש רשאי לתת צו בהתקיים אחת מהנסיבות הבאות: הגבלת הגישה לאתר חיונית למניעת המשך ביצוע העבירה, באמצעות פעילות האתר; הגבלת הגישה לאתר חיונית למניעת היחשפות של המשתמש בישראל לפעילות, אשר לו היתה נעשית בישראל הייתה עבירה, ולפעילות האתר יש זיקה לישראל; האתר הוא של ארגון טרור והגבלת הגישה חיונית למניעת המשך הפעילות באתר. על ביהמ"ש לשקול בעת מתן הצו את מידת הפגיעה בציבור כתוצאה מהמשך פעילות האתר; מידת הפגיעה בגישה של הציבור למידע באינטרנט והסיכון לפגיעה בתוכן שאינו קשור לביצוע העבירה; מידת הפגיעה בספקי גישה לאינטרנט; ומידת הפגיעה בפרטיות משתמשי האינטרנט [ע"א 5739/18 - עניין האתר www.oligarchescorts.com].

אשר לסדרי הדין בהליך לפי החוק, בסעיף 16(3) נקבע כי שר המשפטים רשאי להתקין תקנות בכל עניין הנוגע לביצוע החוק, ובכלל זאת בעניין "סדרי הדיון בבקשה או בערעור לפי חוק זה", אלא שתקנות כאמור לא הותקנו. סעיף 11 לחוק מסדיר את אפשרות הערעור בהליך לפי החוק. בהתאם לסעיף, קמה זכות ערעור רק על החלטה בעניין מתן צו לפי החוק (בין על החלטה הדוחה בקשה למתן צו ובין על החלטה המקבלת בקשה למתן צו), ולא על החלטות דיוניות שניתנות במסגרת ההליך. פרשנות זו נתמכת במספר טעמים. סעיף 11 לחוק אינו מקנה זכות ערעור על כלל ההחלטות בהליך, אלא רק על החלטות מסוג מסוים [החלטה לדחות או לקבל בקשה למתן צו לפי חוק זה] ואילו על שאר סוגי ההחלטות לא ניתן להגיש ערעור, למעט החלטה הבאה בגדרי סעיף 10(ו) לחוק (בנושא חומר חסוי). אף המערערת אינה סבורה אחרת, אלא שלשיטתה דרישה להפקדת ערובה היא בעלת השפעה על המשך ההליך כך שכמוה כהחלטה סופית שניתן לערער עליה בזכות. אין לקבל טענה זו. בהעדר הוראת חוק מפורשת המסדירה את אפשרות הערעור, לא ניתן לערער על החלטה של ביהמ"ש. המערערת כללה בכתב הערעור הערות משתלחות וקנטרניות, המפריעות לדיון ענייני ושמקומן לא יכירן בכתבי בי-דין המוגשים לערכאה שיפוטית. יש להשית על המערערת הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 3,000 ש"ח.