החובה ליידע מבוטח אינה מקנה למבטחת היתר להמשיך ולפנות אליו ללא הגבלה (פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, הרשם מיכאל שמפל, 18.6.2026):
העובדות: התובעת טענה כי הנתבעת הפרה את סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, לאחר שפנתה אליה פעם אחר פעם באמצעים שונים, במטרה לשכנעה לחדש פוליסת ביטוח, תוך התעלמות מבקשותיה לחדול מכך. הנתבעת טענה כי הפניות נועדו לעדכן בדבר סיום תקופת הביטוח ולהציע את חידוש הפוליסה, ומשכך אין מדובר ב"דברי פרסומת".
נפסק: התביעה התקבלה בחלקה. שיחות טלפון של נציג אנושי אינן באות בגדר סעיף 30א לחוק התקשורת ואינן "דבר פרסומת". אין בכך כדי לשלול בחינה של אופן ביצוען ותדירותן בראי הוראות חוק הגנת הפרטיות. פניות טלפוניות אנושיות עשויות לעלות כדי "הטרדה אחרת" לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, היכן שמדובר בפניות חוזרות ונשנות הפוגעות בשלוות חייו של אדם ובאוטונומיה שלו. התובעת הבהירה לנתבעת יותר מפעם אחת כי אינה מעוניינת בהמשך קבלת הפניות. הנתבעת הודתה כי היה עליה לחדול מהפניות לאחר שהתובעת הביעה את רצונה שלא יוסיפו ליצור עמה קשר, וכי הדבר לא נעשה. גם אם חלק מניסיונות ההתקשרות לא נענו, הרי שמערכת פניות חוזרת ונשנית, הכוללת עשרות שיחות בפרק זמן קצר, עשויה בנסיבות מסוימות להוות פגיעה בפרטיות. ריבוי הפניות אילץ את התובעת להקדיש זמן ומשאבים למענה לשיחות ולברר את זהות המתקשר, תוך פגיעה בשגרת יומה. לא כל ניסיון התקשרות שלא נענה מקים עילת תביעה. אולם, מקום בו מדובר במסכת כוללת של פניות טלפוניות שנמשכה גם לאחר בקשות מפורשות לחדול ממנה, ובהינתן היקף ההתקשרויות, יש לקבוע כי הפניות הטלפוניות עולות כדי "הטרדה אחרת".
שונים הדברים ביחס להודעות הדוא"ל והמסרונים. ככלל, הודעה הנשלחת למבוטח לצורך יידועו בדבר סיום תקופת הביטוח או האפשרות לחדשו, אינה בהכרח "דבר פרסומת". חברות ביטוח כפופות להוראות רגולטוריות המחייבות אותן להתריע בפני מבוטח על פקיעת הפוליסה, על מנת למנוע מצב שבו יוותר ללא כיסוי ביטוחי. הודעת תזכורת עניינית וקונקרטית עשויה להיחשב הודעה שירותית מותרת ולגיטימית. לתובעת נשלחו 6 הודעות דוא"ל, שלוש הודעות ווטסאפ ושלושה מסרונים, בפרק זמן קצר יחסית ובמקביל למערכת אינטנסיבית של שיחות טלפון. הצטברות זו משנה את התמונה. פעולה שעשויה להיחשב לגיטימית אילו עמדה לבדה, מקבלת אופי שונה לחלוטין כאשר היא מצטרפת למערך תקשורת רב ערוצי ומתמשך המופנה כלפי אותו אדם. לפחות חלק מההודעות לא הסתפקו במתן מידע אינפורמטיבי בדבר סיום הפוליסה, אלא כללו מסרים שנועדו לעודד את התובעת לחדש את הביטוח אצל הנתבעת, לרבות הפניות להצעות מחיר והטבות שונות. במצב דברים זה, אין מדובר עוד במסר שירותי גרידא אלא ב"דבר פרסומת".
גם אם מלכתחילה עמדה לנתבעת הגנת תום הלב הקבועה בחוק הגנת הפרטיות, הרי שמרגע שהתובעת הביעה באופן מפורש את רצונה לחדול מקבלת הפניות, פחת באופן משמעותי המשקל שניתן לייחס לחובה זו. החובה ליידע מבוטח אינה מקנה למבטחת היתר להמשיך ולפנות אליו ללא הגבלה, ובוודאי שאינה מאפשרת לה להתעלם מבקשת הסרה מפורשת. סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות נועד להגן על מי שפעל באופן מידתי וסביר לצורך מילוי חובה חוקית או מקצועית. המשך הפניות לאחר בקשות החדילה, ריבוי אמצעי ההתקשרות והשימוש בערוצי תקשורת שונים במקביל, חורגים באופן משמעותי מן הנדרש לצורך מילוי אותה חובה. הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 10,000 ₪ והוצאות משפט בסך 1,500 ₪.