מי שלא נרתע משימוש בחלל הטכנולוגי לפרסומים מבישים, מנוע מלשמש כסנדק הדיוני של החינוך וההרתעה הנחוצים למאבק המשפטי-ציבורי על הגנת השם הטוב (פסק-דין, שלום בת-ים, השופט יאיר חסדיאל, 7.7.2026):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובע טען כי הוא סא"ל במיל', יזם חברתי ופעיל מרכזי במחאה נגד המהפכה המשפטית, וכן כי הנתבע הוא "מתומכי ראש הממשלה", מפעיל ערוצים ברשתות חברתיות, המפיץ את מסריו למאות אלפי עוקבים. הנתבע טען כי הוא "פילנטרופ, עיתונאי, בלוגר ואושיית רשת בפלטפורמות של רשתות חברתיות שונות". התביעה הוגשה לאחר שהנתבע פרסם סרטון, בו כתב על התובע כי הוא "סוכן כאוס", "שונא יהודים", "אנטי דתי", "קאפו", כי הוא "ממתועבי קפלן", ועוד. הנתבע טען כי מדובר בהבעת דעה ובביקורת, או בפרסומים שהם נחלת הכלל, או אמת, שנעשו כלפי מי שהשתמש עצמו "במדיה החברתית בכדי לגדף, לקלל, להשחית ולהשחיר דמויות פוליטיות, צבאיות ואזרחים שהינם שייכים לפלג אשר לא "תואם" את דעותיו של התובע", וכן כי מדובר ב"בתביעת השתקה".

נפסק: בכתב ההגנה הובאו פרסומים של התובע עצמו בעמוד הפייסבוק שלו, במועדים שונים. "הפוסל במומו פוסל", עד כי לא ניתן להבחין בין פרסומי התובע לבין פרסומי הנתבע. למרות שמקובל להתייחס לדיני לשון הרע כזירת מאבק בין שני יריבים נורמטיביים במשקל כבד, שמו הטוב וכבודו של אדם אל מול חופש הביטוי של אדם אחר, בשנים האחרונות התעצבה בפסיקה ההכרה בפעולתם המשחיתה של כוחות חזקים ומניעים זרים שפלשו לאותה זירה. כוחות כאמור עושים שימוש לרעה בחוק לשון הרע כנשק השתקה. ברם, ביחס לשיח הדיגיטלי מתנדנדת הפסיקה כבר שנים, כאשר "המציאות מקדימה את המשפט במספר צעדים". רק בחלוף כ-16 שנים מאותה התלהבות בתולית שהפגין ביהמ"ש העליון כשדימה כי "האינטרנט הוא "כיכר העיר" החדשה", ו"אמצעי דמוקרטי מובהק המקדם גם את עקרון השוויון", הופיעה בפסיקת העליון התייחסות ראשונית מרומזת לכך שיכול ו"פער הדורות" אינו נובע רק מהענקה למיליארדי בני אדם כלי פרסום המוני שבעבר היו מוחזקים בידי יחידים, או מהעתקה של כיכר השוק הרומנטית למרחב דיגיטלי, אלא גם ממתן כוח אדיר בידי גורמים המעוניינים בכך להנדס באמצעות האלגוריתם של הכלים הללו את אופי השיח למטרותיהם המסחריות או הפוליטיות, באופנים המעלים ספק רב האם מגמות מתגברות אלה של החצנה והקצנה הן אכן ביטוי אוטונומי פרטי של האדם הגולש.

במפנה השנה עוד קפיצות בינה טכנולוגיות, משפטיות וחברתיות. מי ישור את אחריתם של האתגרים המשפטיים שעשויה ככלל בינה מלאכותית להציב, ובתביעות לשון הרע שנידונות בימים אלה ניתן לזהות סממנים של תביעות שראוי לכנותן "תביעות השפעה". אלו, להבדיל מ"תביעות השתקה", אינן חותרות להחרשת העניין. המניע הראשוני להן אינו השגת תרופה משפטית אלא הון תקשורתי או פוליטי, בדרך זו או אחרת. יש מהן שמסתפקות בפרסום עצם הגשת התביעה ומזניחות את ניהול ההליך עצמו באשר לא אצה הדרך לעומד מאחוריהן לברר את האמת, להתייצב על דוכן העדים ולהיחקר. יש מהן שהופכות את ההליך המשפטי כולו לבמת השפעה תקשורתית-פוליטית לפי התורה לעיל של "המשך הפוליטיקה בתוספת אמצעים אחרים". ברובן מוקרבת אש זרה על מזבח המשפט ומלובה הסכסוך למטרה החורגת מעניינו הפרטי של הנתבע הספציפי. החשש מפני "הצפת בתי המשפט" בתביעות לשון הרע התממש, והמציאות המקדימה את בית משפט, מחייבת אותו לשמור על ערנות דיונית, חברתית וטכנולוגית, ולהמשיך ולפתח את המשפט גם במצבים שתוארו.

מי שנעשה לו כהיתר להשחיז את לשונו הציבורית כלפי אנשים וכלפי ציבורים, עד שנהיו בעיניו פצעיהם מכך כדמים נפסדים באהבתו את דעותיו, את ערכיו, ואת תבונתו, אינו מניח בעידן הזה בפני ביהמ"ש אינטרס ציבורי מוצדק להתערבותו ולהפעלת אותה סמכות שבשיקול דעת של מסלול הפיצוי ללא הוכחת נזק. מי שאינו נרתע משימוש בחלל הטכנולוגי-חברתי ההולך ומתרחב לצורך פרסומים מבישים כלפי הזולת וגורס שהם מצויים בגבולות המותרים של חופש הביטוי, מנוע מלשמש כסנדק הדיוני של החינוך וההרתעה הנחוצים למאבק המשפטי-ציבורי על הגנת השם הטוב. התביעה נדחתה.