חופש הביטוי אינו מתיר התבטאויות שיש בהן קריאה לאלימות (פסק-דין, מחוזי ב"ש, השופטים ליבדרו, לחיאני-שהם, ועטר, 11.2.2026):

העובדות: ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של ביהמ"ש השלום בב"ש [ת"פ 10972-08-22], שהרשיע את הנאשם בשבע עבירות של הסתה לאלימות (סעיף 144ד2 לחוק העונשין), וגזר עליו 9 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס בסך 10,000 ₪. המערער ביצע את הפרסומים לאחר הודעת היועמ"ש על כוונתו להגיש כתב אישום נגד רוה"מ, בחשבון ה"טוויטר" שלו (כיום X). המערער זוכה מעבירה דומה נוספת שיוחסה לו. הפרסומים עוסקים בעיקר בגורמים הקשורים להעמדתו לדין של רוה"מ.

בהכרעת הדין קבע ביהמ"ש השלום כי ההחלטה לפתוח בחקירה על העבירות התקבלה משיקולים מקצועיים בלבד; כי הודאת המערער בחקירתו בפרסומים מבססת את זיקת המערער לפרסומים, בין במישרין ובין כראיה נסיבתית לפרסומים נוספים (על בסיס הזהות בסגנון ההודעות והחשבון דרכו פורסמו), למעט פרסום מסוים. נפסק כי המערער הוא שפרסם את הפרסומים והוא אחראי לתוכנם. נקבע כי הפרסומים לא יכולים לחסות תחת טענה לחופש ביטוי משום ש"אלו הם דברי הסתה לאלימות". אחר חשבון המערער עקבו 1,500 איש ולכן מדובר בפרסום רחב יחסית, מה עוד שמדובר בפרסום ברשת חברתית שיכול להגיע לתפוצה רחבת היקף. נקבע כי הפרסומים עלולים להוביל הקורא ליישום אלימות ישירה או עקיפה. 

נפסק: יש מקום לקבל באופן חלקי את הערעור על הכרעת הדין וכפועל יוצא גם את הערעור על גזר הדין. אין מקום להתערב בהחלטה על הטענות המקדמיות של ניגוד העניינים, שיקולים זרים ואכיפה בררנית. אין מדובר באכיפה בררנית של המשיבה כי אם לכל היותר באכיפה חלקית, מותרת, כשהמערער לא הוכיח שזו נעשתה שלא לפי שיקולים מקצועיים בלבד. מעבר לשיקולי משאבים מוגבלים וסדרי עדיפויות, כמו גם קושי מובנה של איתור ומיצוי דין מהיר בעקבות כל פרסום ברשת, קיימת מלכתחילה מדיניות של אכיפה מוגבלת, נוכח הפגיעה בחופש הביטוי הכרוכה בעבירות, פגיעה אותה ראוי לצמצם. 

המהפכה הדיגיטלית והנגשת המרחב האינטרנטי לכל דורש השפיעו על כל תחומי החיים. המעבר מתקשורת אינטימית לתקשורת המונים בעידן הרשתות החברתיות, זמינות המידע, המהירות והמידיות בהשגתו, התפוצה הרחבה והגישה למאגרי מידע בלתי נדלים הביאה לשינוי שבא לידי ביטוי גם בתפקידו של "צרכן התקשורת", שהפך מצרכן פאסיבי ומוזן לצרכן אקטיבי, משתתף ומזין את השיח הציבורי. בעידן החדש הפכו הרשתות החברתיות ל"כיכר העיר המרכזית" של העידן הקודם, ששינתה את פניה ולבשה לבוש וירטואלי. חופש הביטוי זכה בעידן הרשתות החברתיות לעדנה כשכל "צרכן תקשורת" מהעידן הקודם הפך בקלות רבה ל"עיתונאי", "פובליציסט", "מוציא לאור", "עורך" ו"סלבריטי" היכול לחלוק את משנתו ואת עמדותיו בתפוצה רחבה.

הרחבת תחולת חופש הביטוי מקורה לא רק במהפכה הטכנולוגית כי אם גם בהכרה שהגנה על חופש הביטוי לא שמורה רק לביטויים הנעימים לאוזן או לעין של ה"גולש" ברשת, כי אם גם לאלו הנמצאים בשולי השיח החברתי. הגנה זו על חופש הביטוי כוחה יפה בעיקר בכל הקשור לביטויים פוליטיים ובמיוחד בכל הקשור להבעת ביקורת כלפי גורמי השלטון. עם זאת, הרחבת "מוטת הכנפיים" של עקרון חופש הביטוי אינן מאיינות את הצורך בהגנה מפני פגיעה בערכי יסוד אחרים כמו כבוד האדם ופרטיותו ושלום הציבור, ואין בכוחן להתיר התבטאויות שיש בהן משום הסתה לגזענות או קריאה לאלימות. עיגון העבירות של הסתה לגזענות וקריאה לאלימות בסעיף 144 לחוק העונשין, היא נקודת האיזון שבין ההגנה על חופש הביטוי של הפרט לבין ההגנה על אינטרסים אחרים של הפרט או של הציבור דוגמת שלום הציבור.

עבירת פרסום הסתה לאלימות היא עבירה התנהגותית שלא דורשת תוצאה של אלימות לשם התגבשותה. עם זאת, נדרש כי הפרסום יעמוד במבחן הסתברותי של אפשרות ממשית שתוכנו של הפרסום יוביל לאלימות. המערער טען כי לא התגבש היסוד העובדתי של העבירה, שכן לא הוכח רכיב ההתנהגות של העבירה, בפרט ביחס לפרסום הראשון והשני, היינו שהוא זה שפרסם פרסומים אלה. יש לדחות את טענתו. הודאת המערער בחקירתו בפרסומים, יחד עם העובדה שאלו פורסמו בחשבונו של המערער, העובדה שבחלק מהפרסומים מופיע שמו, העובדה שכלל הפרסומים דומים בתוכנם ובסגנונם כמעין "שיטת ביצוע" המהווה טביעת אצבע של המערער, מלמדים כולם על כך שהמערער הוא זה שפרסם את כלל הפרסומים שבהם הורשע. ציוץ ברשת חברתית הוא בהחלט פרסום לפי ההגדרה בסעיף 34כד לחוק שכן הוא כולל הפצה בקרב אנשים או הפצה באמצעות מחשב, בדרך הזמינה לציבור.

יש לדחות את טענות המערער על רכיב הנסיבות, קרי שהמערער לא פרסם פרסומים שיש בהם משום הסתה לאלימות. פרסומים שצורפו לכתבות בעניין מושאי הכתבות, בהם ישנו שימוש בביטויים של הוצאה להורג בתלייה, כריכת החבל, להרוס ולהשמיד הכל עד היסוד, שליחה לגרדום, ושימוש בסכין גדולה כדי לשפוך את המעיים, אלה פרסומים שיש בהם קריאה לאלימות ולמצער יש בהם תמיכה או הזדהות עם מעשה אלימות שכזה. המערער ניסה לשוות נופך תמים ומעודן לפרסומיו הבוטים. ביהמ"ש קמא צדק בקביעתו כי מדובר בגרסה כבושה של המערער שלא היה לה זכר בחקירה. מדובר בניסיון מאוחר של המערער לייפות את פרסומיו באופן שיסיר ממנו את האחריות הפלילית שדבקה בפרסומים.

ביהמ"ש קמא צדק גם בכך שקבע שהמבחן ההסתברותי התקיים, למעט הפרסום החמישי. ניתוח תוכן הפרסומים שהעלה המערער והנסיבות בהן הם הועלו מעלה כי הייתה קיימת אפשרות ממשית ואף מעבר לכך כי פרסומיו יפלו על אוזן קשבת ויתורגמו על-ידי אחרים למעשי אלימות בפועל. תוכן הפרסומים מלמד על כך שמדובר באלימות שנמצאת ברף הגבוה. היקף הפרסום הוא לא קטן. מאפייני הרשת החברתית בה בחר המערער לפרסם את פרסומיו מלמדת על כך שאין לטענה בדבר כך שהמערער הוא לא "מנהיג" או "משפיען" משקל של ממש. הפרסומים נעשו בתקופה מתוחה וסוערת באופן יחסי על רקע ההחלטה להעמיד את רוה"מ לדין. הערעור נדחה ביחס לכלל הפרסומים למעט הפרסום החמישי, שהוא כללי מדי. לפיכך יש להקל במידת מה גם בעונשו של המערער. המערער ירצה 7 חודשי מאסר בעבודות שירות והקנס יעמוד על סך של 7,000 ₪.