התובע השתתף בהפגנה וקילל מפגינים משך שעות. נדחתה תביעת לשון הרע שהגיש על פרסומים בפייסבוק בנושא (פסק-דין, שלום י-ם, השופט אליעד וינשל, 23.12.2025):

העובדות: תביעת לשון הרע בעקבות פרסומים של הנתבעים בפייסבוק, תוך שיתוף כתבה מאתר Ynet (שלא נתבע). הכתבה עסקה בהפגנה שהתקיימה בי-ם למען שחרור החטופים ונגד מדיניות הממשלה. התובע הגיע להפגנה עם מגאפון במטרה למחות נגד המפגינים ולהפגין בעד מדיניות הממשלה. לאחר ההפגנה פירסם האתר Ynet כתבה שכותרתה "צפו: קילל מפגינים בירושלים במשך שעות, והודה לשוטרים: 'קיבלתי שמירה אישית'", לה נלווה סרטון בו נצפה התובע מגדף ומקלל. הנתבעים שיתפו את הסרטון בפייסבוק תוך הוספת דברים. התובע הבהיר כי אין לו טענה לעצם הפצת הסרטון, אלא לגבי ההתבטאויות שליוו את ההפצה מטעם כל נתבע. 

נפסק: ברקע פרסומי הנתבעים עמד פרסום, שאין מחלוקת כי הנתבעים היו רשאים להניח כי הוא אמת. לפי פרסום זה התובע קילל משך שעות מפגינים, תוך הכללת ציבור שלם בכינויים "בוגדי מדינה" וזיהוי המפגינים עם הגרועים שבאוייבי ישראל. בסרטון נצפה התובע מטיח את האמירות הקשות תוך שירה, וחזרה על הדברים שוב ושוב, ולמרבה הצער ניכרים על פני התובע חיוכים והנאה, תוך שהוא מטיח אמירות פוגעניות. בדברים כלפי חברי הקהילה הגאה שעברו במקום יש משום הטרדה מינית לפי הגדרתה בסעיף 3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998. הנתבעים הסתמכו על פרסום באתר חדשות מרכזי ונפוץ ועל בחירת התובע שלא להעלות כל טענה נגד האתר, בין אם בפניה לאתר או בהגשת תביעה. נפסק כי "ברירת המחדל היא כי התביעה תוגש קודם כל נגד המפרסם המקורי, בהיותו זה ש"חולל" את הפגיעה בשם הטוב" [עניין שאול - רע"א 1239/19].‏‏ התנהלות זו בפני עצמה מחייבת דחיית כל טענה המופנית לנתבעים בקשר לכתבה ולסרטון, לרבות באשר לדרך עריכתו, שכן עומדת לנתבעים בבירור טענת תום לב. עת המזיק העיקרי לא נתבע כלל, יש לראות בנזק המיוחס לנתבעים כנזק שולי.

הנתבע 1 (האמירה "גזען"): הבעת דעה כי אדם "גזען" יכולה לעלות כדי לשון הרע [עניין סגל - ת"א 37304-10-20]‏. לצד זאת, מקום בו דעה זו התייחסה למי שהשמיע אמירות גזעניות, נפסק שאין מדובר בלשון הרע מאחר שמדובר "בהבעת דעה לגיטימית המתייחסת לאמירות שהגדרתן היחידה גזעניות". התובע השפיל וביזה מפגינים אותם זיהה כחברי הקהילה הגאה על רקע נטייתם המינית. הגנה על חופש הביטוי דורשת סבלנות גם לעמדות בוטות וקשות. יש להגן גם על זכותו של הנתבע להביע בפומבי עמדה לפיה מי שמשתמש בשפה מכלילה וגסה ומזהיר בפומבי מפני הדבקות במחלות אך ורק בגלל נטיה מינית שונה, הוא גזען.

הנתבע 2 (האמירה "אפס מאופס, שרץ מכוער"): פרסום זה כולל קללות וגידופים ("אפס מאופס, שרץ מכוער"). טוב עשה הנתבע 2 עת הסיר אותו מהרשת שעות לאחר הפרסום. אף אם הדברים נבעו עקב כאב אישי עמוק ונאמרו בשעת כעס, הרי שמדובר בשפה משתלחת ולא ראויה. גם קללות שנאמרות מתוך כעס יכולות לעלות לכדי לשון הרע, אלא שבדומה לקללות וגידופים המבוצעים בכיכר העיר (שהתובע לקח בהם חלק מוביל), כך קללות וגידופים בכיכר העיר הוירטואלית, שנאמרים בכעס הרגע, בתגובה לפרסום אחר ונמחקים לאחר מכן, אינם עולים בהכרח לכדי עילת תביעה [עניין מור - רע"א 4447/07; עניין אוחיון - ע"א 9845-06-22]. הדברים אינם מבססים עילת תביעה. מדובר בדברי נאצה שנכתבו בתגובה לפרסום הנוגע לדברי התובע והמתייחס גם לדברי הנאצה שהשמיע.

הנתבע 3 (האמירה "הדביל ממשיך... כמה טימטום יש בבן אדם הזה???"): במבחן הקורא הרגיל ברור כי הדברים אינם מתייחסים לרמת המשכל של התובע, אלא הם בבחינת התייחסות תוך שימוש בקללה, להתנהלות התובע באותו יום. מדובר בהבעת דעה על התנהלות התובע, אשר אין בה משום לשון הרע. ככל שהיה בדברים משום לשון הרע, יש לקבל את טענת הנתבע 3 כי מדובר היה בהבעת עמדה בתום לב, בנוגע להתנהלות התובע. הנתבעת 5: פרסום זה מבקר את משטרת ישראל. הוא אינו מתייחס אך ורק לתובע, שכן האמור בו נכתב בלשון רבים. עם זאת, הקורא הרגיל של הפרסום יחד עם שיתוף הכתבה והסרטון, בודאי רואה את התובע כאחד "העבריינים בציבור" אליהם התייחסה הנתבעת 5. ניתן לראות בכינוי אדם "עבריין" כלשון הרע אף אם יימצא כי ביצע עבירה, באותם מקרים בהם הקורא את כותרת הכתבה בלבד, או את הכתבה, יכול לסבור (בטעות) כי מדובר במי שהורשע בדין [עניין עיתונות זהב - ע"א 49994-03-17]. לא ניתן להחיל פסיקה זו, שכן ההתייחסות לתובע כאחד "העבריינים בציבור" מובלעת בטקסט המבקר את משטרת ישראל על כך שהגנה על התובע. אין כל חשש שהקורא את הטקסט יחשוב שמדובר במי שהורשע בדין. לנתבעת 5 עומדת הגנת פרסום בתום לב בהתאם לסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע.

הנתבע 4: התובע טען כי הפרסום מצביע עליו כ"פושע מורשע". קיימת מחלוקת בדבר מושא הפרסום שכן הנתבע 4 העיד כי התייחס לשר הממונה על המשטרה, ולא לתובע וכי כך היה קורא את הדברים כל קורא של הטקסט. יש לקבל את טענת הנתבע 5 כי הפרסום בהקשר זה כלל אינו מתייחס לתובע. לגבי חלקים אחרים בפרסום, עומדות לזכות הנתבע הגנות סעיפים 15(4) לחוק והגנת אמת בפרסום. התביעה נדחתה. התובע יישא בהוצאות הנתבעים 1-3 ו-5 בסך 10,000 ש"ח לכל נתבע ובהצאות הנתבע 4 בסך 1,500 ש"ח.