אתר ההיכרויות הדיסקרטיות התרשל כשלא הפעיל מנגנון אימות (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת עינת רביד):

העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בתל-אביב [ת"א 30326-12-18], שקבע כי יש לראות בהודעות שנשלחו למשיבה כ"דבר פרסומת" לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, וכי על המערערים (ביחד ולחוד) לפצות אותה ב-28,000 ש"ח (וכן הוצאות בסך 3,500 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 8,500 ש"ח). המשיבה, עו"ד נשואה, תבעה את המערערים בעילות של לשון הרע, משלוח "דברי פרסומת" ועוגמת נפש. המערערות 1-2 הן מנהלות descreti.co.il, אתר להיכרויות דיסקרטיות. המערערים 3-4 הם בעלי מניות במערערות 1-2.

בתביעה המשיבה טענה כי קיבלה 27 הודעות דוא"ל מהאתר, מגברים שונים שכביכול "התעניינו" בה, למרות שמעולם לא נרשמה לאתר. המשיבה טענה כי פניותיה לאתר לא הועילו. המערערים הכחישו את הטענות וטענו כי אין לדעת האם המשיבה היא זו שנרשמה לאתר, או גורם אחר, כחלק מתעלול, או במכוון. ביהמ"ש קמא קבע, כקביעה עובדתית, כי המשיבה לא נרשמה לאתר. עוד נקבע כי ההודעות אינן לשון הרע וכי המשיבה לא הוכיחה את יסוד הפרסום. מכאן הערעור.

נפסק: הערעור נדחה. תוצאת פסק הדין צודקת ואין לשנותה, אולם לא מטעמי ביהמ"ש השלום. יש קושי בקביעה כי קיימת למשיבה עילה לפי חוק התקשורת וקשה לבסס את הפיצוי למשיבה מכוחו. ההודעות לא נשלחו על ידי המערערים, תוכנן אינו "דבר פרסומת", ואין מדובר במסר המופץ "באופן מסחרי". הגברים ששלחו הודעות היכרות למשיבה לא עסקו בפרסום ולא עשו זאת באופן מסחרי.

עם זאת, ניתן לבסס את הפיצוי על עוולת הרשלנות לפי סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, שכן המשיבה טענה כי המערערים התרשלו ולא פעלו כבעלים סבירים של אתר אינטרנט.  ביהמ"ש מינה לנושא מומחה מטעמו, שהצדדים ויתרו על חקירתו ולכן ממצאיו ומסקנותיו המקצועיות אינם במחלוקת. מסקנתו היתה שהמערערת "לא הפעילה במועד הרישום בחודש נובמבר 2018 וגם כיום אינה מפעילה מנגנוני אימות זהות לנרשמים באתר. בכך מאפשרת דיסקרטי להירשם באתר כאדם פיקטיבי ואף להתחזות לאדם בשר ודם – ללא ידיעתו". המומחה קבע את האפשרות לוודא באופן קל ופשוט שמי שמבקש לקבל למייל שלו את הודעות האתר הוא אכן מי שמשתמש באותו מייל, עמו נרשם. זה היה מונע אפשרות של שימוש באתר לשליחת הודעות למי שאינו מעוניין לקבלן. הדברים פשוטים.

טענת המערערים שמדובר באתר שמשתמשיו מבקשים לשמור על דיסקרטיות וחסיון, ולכן שליחת אימות למייל יוכל לחשוף אותם, היא טענה בלתי הגיונית. תיבת מייל זו אמורה לקבל הודעות בעלות תוכן הרבה יותר חסוי מהודעה אנמית בדבר אימות זיהוי. חזקה על משתמש שלא ייתן כתובת מייל ידועה ופרוצה לעיני פלוני, אלא ייצור כתובת מייל ייעודית לצורך כך, או שהוא סומך על הכתובת שלו שהיא חסויה דיה. ברור שבדרך זו ניתן למנוע באופן מובהק קבלת הודעות לדוא"ל שאינו מבקש לקבל הודעות שכאלה.

עוד קבע המומחה כי מדובר במנגנון "סביר" לביצוע אימות כזה. לעניין הסבירות טענו המערערים כי אין בסיס משפטי לחייב בעלי אתרים ליצור מנגנון אימות לנרשמים לאתר ללא חקיקה מפורשת. לא מדובר בקביעה רוחבית, אלא בקביעה המתייחסת ספציפית לאתר המדובר. בנסיבות בהן המומחה קבע נחרצות כי מדובר במנגנון אימות שללא הפעלתו האתר יוצר פרצה המאפשרת בקלות ליצור משתמשים פיקטיביים ולהטריד אנשים שלא ביקשו מעולם להירשם לאתר, הרי שברור שלצורך אתר ספציפי זה, על הקונוטציות היכולות להתלוות לשימוש בו, התנהלות ללא אימות היא פרצה "הקוראת לגנב", שאינה סבירה. כאשר פלוני ניצל פרצה זו באתר וגרם נזק, הרי שהנזק צריך להיות מפוצה גם על ידי מי שיצר את האפשרות לפרצה מלכתחילה ברשלנות העולה כדי עצימת עיניים לנזק שיכול להיגרם. הנזק שנקבע הוא פיצוי ראוי, אם כי על הצד הגבוה, אך באופן שאינו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור. המערערים חויבו בהוצאות המשיבה בסך 17,000 ש"ח.