בקשת רשות ערעור על פס"ד ספאם שניתן בהיעדר הגנה (החלטה, מחוזי י-ם, השופטת תמר בר-אשר):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בי-ם [ת"ק 12667-06-23], שקיבל בחלקה את תביעת המבקשת לפיצוי מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. המבקשת תבעה מהמשיבים פיצוי של 11,000 ש"ח בשל משלוח 10 הודעות "ספאם". לאחר שהמשיבים לא הגישו כתב הגנה, ניתן פס"ד נגד המשיבה 1 בלבד (החברה). התביעה נגד המשיב 2, בעל החברה, נדחתה, משום שהמבקשת לא ביססה עילת תביעה ישירה נגדו. ביהמ"ש קמא קבע כי המבקשת לא נימקה מדוע היא זכאית לשיטתה לפיצוי המירבי, והורה למשיבה 1 לפצותה ב-2,500 ש"ח (250 ש"ח לכל הודעה) וכן לשאת בהוצאות בסך 500 ש"ח. המבקשת טענה כי ביהמ"ש קמא שגה בכך שלא חייב גם את המשיב 1 בתשלום הפיצוי, וכך לגבי סכום הפיצוי. 

נפסק: אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דין של בתי המשפט לתביעות קטנות היא מחמירה במיוחד, כך שתינתן רק רק במקרים חריגים ביותר שבהם נמצא כי נפל פגם מהותי הדורש את התערבות ערכאת הערעור. לא נמצא כי בפסק-דינו של ביהמ"ש קמא נפלו טעויות המצדיקות מתן רשות ערעור והתערבות ערכאת הערעור. הפיצוי הנפסק לפי סעיף 30א הוא "בשל כל דבר פרסומת שקיבל הנמען בניגוד להוראות סעיף זה". כך שבכל מקרה, משולם פיצוי אחד עבור כל דבר פרסומת. אפילו ניתן היה לחייב גם את בעל החברה, לא נמצא כי נפלה טעות המצדיקה התערבות רק בשל כך שנקבע כי את הפיצוי תשלם רק החברה. לא נמצא כי ביהמ"ש קמא שגה בכך שהעמיד את הפיצוי על שיעור של 25% מסכום הפיצוי המרבי. הבקשה נדחתה.