אמירות בוטות מסוימות זוכות להגנת חופש הביטוי, אך אין המשמעות כי חובה על הצדדים להתנסח כך (פסק-דין, שלום ת"א, השופטת חנה קלוגמן):
העובדות: תביעות הדדיות לפיצוי בטענה לפרסום לשון הרע. התובעת (הנתבעת שכנגד) היא חברה לתועלת הציבור העוסקת בסוגיות חברתיות ופוליטיות בישראל. הנתבע (התובע שכנגד) הוא בנו של ראש ממשלת ישראל. שני הצדדים פעילים ברשת. התובעת הלינה על פרסומים של הנתבע בפייסבוק. הנתבע הלין על פרסום של הנתבעת שקדם לפרסומיו, שלטענתו הוא הטריגר לפרסומיו. שני הצדדים טענו כי הצד השני הוציא דיבתם רעה, בעוד שהפרסום שפרסמו מותר כחלק מחופש הביטוי.
נפסק: הגדרת האינטרנט כ"כיכר העיר החדשה" מקובלת בפסיקה זה מכבר. אין מחלוקת כי רשומה (פוסט) ברשת עולה כדי "פרסום" לצורך חוק איסור לשון הרע וכי הרשומות הרלוונטיות פורסמו בצורה רחבה ונחשפו להן מספר רב של אנשים. הדברים שכתבו שני הצדדים אינם חורגים מאמות המידה של "המותר" במסגרת "חופש הביטוי", אם כי ישנן דרכי התבטאות מעודנות יותר להביע את אותם הרעיונות. במסגרת מערכת היחסים שבין הצדדים ובהתחשב בחשיבות הרבה של השמירה על עיקרון חופש הביטוי, יש לראות בפרסומים ככאלה העומדים באמות המידה של חופש הביטוי. התביעות נדחו ללא צו להוצאות.