רת"ק 35613-05-21 רבינוביץ נ' י.ב. קידוח ופרויקטים בע"מ

תקרת פיצוי משמעה שלא מתחילים ממנה, אלא מסיימים בה במקרים הבוטים ביותר (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת חדוה וינבאום וולצקי):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בת"א [ת"ק 569-02-21], שקיבל בחלקה את תביעת המבקש מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, שעניינה ב-4 מסרונים פרסומיים שנשלחו אליו. ביהמ"ש קמא הורה למשיבה לפצות את המבקש ב-750 ש"ח וכן לשאת בהוצאות בסך 500 ש"ח. 

נפסק: דין הבקשה להידחות. הכלל הוא כי ביהמ"ש של ערעור לא יתערב בקביעות של ביהמ"ש לתביעות קטנות, אלא במקרים חריגים ביותר. המקרה הנדון אינו נופל בגדר מקרים אלה. ביהמ"ש קמא פירט באריכות את הסיבות שהביאו אותו לפסוק סכום נמוך מן התקרה הקבועה בחוק. תקרת פיצוי כמשמעה כן היא. לא מתחילים ממנה אלא מסיימים בה במקרים הבוטים ביותר. ביהמ"ש קמא צדק בקביעתו הכוללת. גם אם אין מקום להביא בחשבון אשם תורם בפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח החוק, הרי שהתנהגות התובע יכולה ללמד גם על מידת ההפרעה שבשליחת המסרון. במקרה של המסרון הראשון שנשלח אל המבקש, לא היה מדובר בניסיון לפרסם את פעילות המשיבה. יש לבחון את ההתנהגות על פי כללי הגינות בסיסית. מקום שבהודעה הראשונה הייתה אפשרות לבקש הסרה והמבקש לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא פעל להסרה, קשה לקבל כי התנהגותו בהמשך הייתה תמת לב. אפילו כשידע כבר במי מדובר לא עשה כל מעשה כדי למנוע את ההודעות הבאות, גם לאחר קבלת ההודעה השנייה. מנגד, ביהמ"ש קמא מצא לקבל את עדות מנכ"ל המשיבה כי הוא אינו יודע כיצד שורבב מספר הטלפון של המבקש לרשימת התפוצה שלו. בהינתן סוג הפעילות של המשיבה, אכן יש בכך היגיון, שכן מה לעורך דין ולקידוחי בטון?!