הודעה על פעילות בתקופת הקורונה היא פרסומית ולא שירותית (פסק-דין, תביעות קטנות בת-ים, הרשמת ויג'דאן חליחל):

העובדות: התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 15 הודעות פרסומת בתקופה של 8 שנים, מבלי שמסר לה את פרטיו או נתן את הסכמתו - בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי עילת התביעה התיישנה עבור חלק מההודעות, כי חלק מההודעות נשלחו על-ידי חברה אחרת שהפסיקה את פעילותה וכי הודעה אחת כלל אינה "דבר פרסומת".

נפסק: אין מחלוקת כי 14 ההודעות הראשונות שנשלחו לתובע הן "דבר פרסומת". גם אם חברה אחרת שלחה את ההודעות, ולא הנתבעת, אין לכך נפקות שכן ההודעות מקדמות את הנתבעת ועסקיה והיא עונה להגדרת "מפרסם". ההודעות שנשלחו מכילות את שמה של הנתבעת ותוכנן עשוי לפרסם את עסקיה. 

צודקת הנתבעת כי על חלק מההודעות חלה התיישנות. התקופה שבה מתיישנת תביעה שאינה במקרקעין היא 7 שנים מיום שנולדה עילת התובענה. יום לידת עילת התובענה כאן הוא יום שליחת ההודעה. אין במשלוח מכתבים על-ידי התובע כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. התביעה התיישנה עבור הודעות שנשלחו לפני מרץ 2013. 

הנתבעת לא הוכיחה את הסכמת התובע למשלוח ההודעות ולכן חזקה כי נשלחו בניגוד לחוק. מבחן האצבע של התיישנות - 7 שנים - מחייב שמירה של תיעוד לשם הוכחת ההסכמה לפחות לפרק זמן זה. הודעה מספר 15, שהכילה מידע אודות פעילות הנתבעת בתקופת ההגבלות על הפעילות עקב התפרצות נגיף הקורונה, מכילה רשימה אינפורמטיבית של סניפים פתוחים ולינק לאתר הזמנות. מטרת ההודעה היא לעודד רכישת מוצרי הנתבעת, ולא רק להציג מידע אינפורמטיבי חיוני בלבד. על אף שההודעה היא גם שירותית, מטרתה המרכזית היא פרסומית.

הנתבעת תפצה את התובע עבור 6 מההודעות. סכום הפיצוי לכל הודעה הוא 700 ש"ח ועבור הודעה 15 יהיה 500 ש"ח. סה"כ תשלם הנתבעת 4,700 ש"ח והוצאות בסך 450 ש"ח.