ניתן להימנע מהרשעתו של צרכן תכנים פדופיליים שהחזיק בהם לצפייה פרטית בלבד (פסק-דין, שלום ב"ש, השופט רון סולקין):

העובדות: הנאשם הודה בביצוע עבירה של החזקת חומר תועבה, בניגוד לסעיף 214(ב3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לאחר שנתפס כשהוא מחזיק במחשבו האישי מאות קבצי וידאו ואלפי קבצי תמונה של תכנים פדופיליים. 

נפסק: העבירה בה נתפס הנאשם היא חריגה בספר החוקים, היות שעניינה בהחזקת חומר פורנוגרפי שבו מעורבים קטינים, ללא שנטען כי לנאשם קשר להפקת החומר או הפצתו. מדובר בעבירה העוסקת בעניינים המסורים בדרך כלל למרחב האישי הפרטי של אדם. מדובר בעבירה שאין נפגע ישיר כתוצאה ממנה, לא בעולם המעשה ואף לא בעולם הווירטואלי. הסיבה להכללת העבירה היא הצורך להילחם מלחמה כלל עולמית בתעשיית הפורנוגרפיה הכוללת ניצול של קטינים. שכן, אם תיאסר צריכת החומרים או החזקתם, יפגע הדבר בלגיטימציה ובפוטנציאל הכלכלי של תעשיה נוראה זו.

הגם שמטרה זו, כלשעצמה, נמצאה על ידי המחוקק כראויה, הרי לנוכח מעמדו של מחזיק החומר בשרשרת ההפצה, כצרכן קצה – נקבעה עבירה זו כעבירת עוון, משלא היתה כוונה להטיל את מלוא כובד משקלה של המלחמה בתופעה קשה זו על גבי מי שמחזיק או צופה בחומר זה – בלבד. מדובר באחזקת החומר על מחשב אחד, אישי, בבית מגורים (ולא באתר שיתוף כלשהו). אין ממש בטענת התביעה בנוגע למיקום החזקת הקבצים (במחשבו הפרטי של הנאשם) או לכמות הקבצים. אלה חסרי משמעות אמיתית בעולמנו דהיום, כשניתן להחזיק קבצים בשירותי ענן או במרשתת, ואין חשיבות ממשית לשאלה האם הורדו למחשב.

יש מקום לחרוג ממתחם הענישה מטעמי שיקום. האירוע נושא כתב האישום עומד בתבחינים הקיימים בפסיקה ומאפשר הימנעות מהרשעה. אמנם אין להקל ראש בשיקולי החומרה, אך מדובר בצרכן קצה שהחזיק בחומר לצפיה אישית בלבד. בפסיקה נקבע כי אין מדובר בעבירה שלא ניתן לדון בשאלת ההרשעה של מי שנתפס בה. לפיכך ובנסיבות המקרה, הורה בית המשפט על ביטול הרשעתו של הנאשם. על הנאשם הושתו עבודות שירות לתועלת הציבור בהיקף של 300 שעות.