עפ"ג 27720-12-19 מדינת ישראל נ' דה לוין

החמרה בעונש נאשם שביצע עבירות מין ברשת כלפי סוכנת משטרתית, שהציגה עצמה כבת 13 (פסק-דין, מחוזי ב"ש, השופטים יפה כ"ץ, שלו ולוין):

העובדות: המשיב הורשע בביהמ"ש השלום בב"ש, לפי הודאתו, בשתי עבירות של ניסיון למעשה מגונה בקטינה מתחת לגיל 14 ובשתי עבירות של ניסיון להטרדה מינית של קטין מתחת לגיל 15. על המשיב נגזרו 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס בסך 15,000 ש"ח וצו מבחן למשך 18 חודשים. המדינה ערערה על קולת העונש שנגזר על הנאשם.

לפי האישום, המשיב שוחח ארוכות באינטרנט עם שוטרת שפעלה כסוכנת סמויה במסגרת המאבק בתופעת עבריינות המין כלפי קטינים באינטרנט. הסוכנת הציגה עצמה ברשת כקטינה בת 13 ואף במסגרת השיחות עם המשיב ציינה בפניו מספר פעמים כי גילה 13. המשיב שלח לסוכנת תמונה של איבר מינו ותכתובות מיניות אחרות. 

נפסק: דין הערעור להתקבל. הפסיקה קבעה באופן עקבי כי יש לנקוט במדיניות ענישה מחמירה כאשר מדובר בעבירות מין נגד קטינים. עם ההתפתחות הטכנולוגית המואצת, התגברות השימוש באינטרנט, הזמינות והנגישות הרבה לאינטרנט באמצעות מחשבים וטלפונים חכמים והשימוש המוגבר באתרים ובאפליקציות שונות ליצירת קשר ללא צורך בידע טכנולוגי מיוחד - הלכו והתרבו גם השימושים הפליליים באמצעים אלו לביצוע עבירות במרחב האינטרנטי באופן קל ופשוט, המצמצם מאד את הסיכון להתפס.

למרבה הצער, בשנים האחרונות הלך וגבר השימוש באינטרנט לביצוע עבירות מין בקטינים, תוך יצירת אתגרים חדשים ומורכבים בהקשר זה, הן לרשויות האכיפה והן לבתי המשפט [עניין פלוני - ע"פ 2656/13]. במקביל להקמת מנגנוני סיוע המותאמים לבני נוער, החלה המשטרה בהפעלת סוכנים משטרתיים לאיתור עברייני מין בקטינים ברשת.

אמנם, בחלק גדול מהמקרים נותרות העבירות ב"מרחב הווירטואלי" והעבריינים אינם חותרים למגע ב"עולם האמיתי" ונותרים מוגנים לכאורה מאחורי האנונימיות שמאפשר האינטרנט, כאילו יש במרחק ובהעדר המגע הפיזי הישיר כדי להרחיק אותם, להגן על עצמם, לנקות אותם מהמעשים החמורים שהם מבצעים בחסות הרשת ולהותיר אותם "אנשים נורמטיביים", לפחות בעיני עצמם. 

וכאילו בצד השני של המסך נמצאת דמות שאינה בשר ודם, שאין לה שם, אין לה משפחה, אין לה אישיות, והיא לא יכולה להפגע. ואולם, הסכנות האורבות לקטינים ברשת, הפגיעות הנפשיות שנגרמות להם כתוצאה מביצוע עבירות מין חמורות בהם, תוך חדירה באמצעים פשוטים ביותר למרחב הפרטי שלהם, בתוככי ביתם, תוך ניצול גילם, תמימותם והמורכבות הסוערת המאפיינת ממילא את גיל ההתבגרות - הן לא וירטואליות כלל.

העובדה כי העבירה נעשית במרחב הווירטואלי אינה מהווה נסיבה לקולא [עניין מניס - ע"פ 3576/14] וניתן לראות בכך אף שיקול לחומרא, נוכח הנגישות הרבה של האינטרנט, הקלות בביצוע עבירות במרחב זה והחדירה למרחב הפרטי של הקטינים [עניין סבח - ע"פ 538/13, עניין כהן - ע"פ 6703/13]. 

מבצעי האכיפה של המשטרה אינם מייצרים מציאות, אלא מהווים מעין צילום רנטגן של מציאות סוטה ועגומה הרוחשת כל העת ברחבי רשת האינטרנט. הסוכנת לא הדיחה את המשיב לביצוע עבירות המין, אלא פשוט "היתה שם"; כשבאותה מידה יכולה היתה להיות מהעבר השני של המקלדת והמצלמה, קטינה ממש, בתחילת גיל ההתבגרות, המשוטטת בסקרנות ברחבי הרשת, אשר היתה נופלת קרבן למעשי המשיב ולרצונו לספק את מאווייו. 

מתחם העונש ההולם שקבע בית המשפט קמא אינו משקף נכונה את מכלול הנתונים הצריכים לעניין, ואינו מבטא כראוי את הערכים המוגנים שנפגעו מהעבירות שביצע המשיב ואת מידת הפגיעה בהם. תחת עונש המאסר בעבודות שירות, ירצה המשיב עונש מאסר של 12 חודשים, ממנו ינוכו ימי מעצרו ותקופת המאסר שריצה עד כה בדרך של עבודות שירות.