נדחה ערעורו של ברק כהן על הרשעתו בהעלבת עובד ציבור והעונש שנגזר עליו (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטים ברלינר, שגיא ויניב):

העובדות: ערעור המערער על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א [ת"פ 50825-01-15], בגדרו הורשע בעבירות של העלבת עובד ציבור (סעיף 288 לחוק העונשין) והפרעה לשוטר במילוי תפקידו (סעיף 275 לחוק), וערעור המדינה על גזר-הדין, בגדרו הוטל על המערער מאסר מותנה בן 6 חודשים, צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 300 שעות, פיצוי לנפגע העבירה בסך 5,000 ש"ח וקנס בסך 3,000 ש"ח.

בכתב האישום נטען כי המערער, במספר מועדים, פרסם בפייסבוק פרסומים בגנות המתלונן (רכז מודיעין במשטרת ישראל) וכן טען ל-YouTube סרטונים ובהם שירים בגנות המתלונן. בית משפט קמא היה ער לחשיבות הרבה בהשמעת דברי ביקורת, אך קבע כי חופש הביטוי אינו חופש השיסוי ואגב כך, דחה את טענות המערער באשר לשימוש בשפה בה השתמש "לאור הקהל" אליו פונה והסגנון אותו הוא מבין. בגזר-הדין דחה ביהמ"ש קמא את בקשת המערער לביטול הרשעתו.

נפסק: האיסור על העלבת עובד ציבור מתיישב עם ערכי המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, לאור תכליתו להגן על כבודו, מעמדו ויכולת תפקודו של עובד הציבור האינדיבידואלי ושל מערך השירות הציבורי כולו. בחינת האיסור בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, המשקללות גם את הצורך במתן הגנה משמעותית לעקרון חופש הביטוי, מובילה למסקנה בדבר צמצומו אך ורק לאותם מקרים בהם הוא הכרחי ונדרש.

העבירה של העלבת עובד ציבור קיימת בספר החוקים ואף אם ניתן לה פירוש מצמצם אין ליתן לה פירוש המרוקן אותה מתוכן. המחוקק מצא לנכון להגן על עובדי ציבור מפני אלימות מילולית, ביזוי והשפלה. הצורך להגן על עובדי הציבור משרת גם את ערכי הדמוקרטיה ובהם ההגנה על חופש הביטוי. 

במקרה דנן, רצף ההכפשות בהן נקט המערער כנגד המתלונן, העוטות, באופן מלאכותי, כסות של דברי ביקורת עניינים, מצדיק קביעה בדבר תחולתו של האיסור הפלילי, ועל כן יש לדחות את ערעורו של המערער בגין הרשעתו בעבירת העלבת עובד ציבור. קבלת הערעור במקרה זה, תהפוך את עבירת ה"העלבה" ל"אות מתה", ולכך אין מקום. המערער לא התמקד בטיעוניו בהרשעתו גם בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ויש להותיר את הרשעת המערער בה על כנה. יש מקום לדחות את שני הערעורים ביחס לענישה שנקבעה בביהמ"ש קמא.