(פסק-דין, מחוזי מרכז-לוד, השופט יעקב שינמן): תלונה על משלוח פרסומת בלא לזהות אדם מסוים - אינה לשון הרע.
העובדות: ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בפ"ת [תא"מ 1209-06-14], שדחה תביעת לשון הרע של המערער נגד המשיב. המערער שימש כמנהל מכירות ב"הוט מובייל" ובמסגרת עבודתו שלח למשיב ולאחרים פנייה פרסומית בדוא"ל, מרשימת תפוצה שהרכיב. בעקבות פניית המערער, פנה המשיב למחלקת פניות הציבור בהוט והלין על משלוח ספאם. המערער טען כי פניית המשיב מהווה לשון הרע. ביהמ"ש השלום קבע כי מדובר בפנייה לגיטימית, שאינה כוללת לשון הרע כלל ובפרט כלפי המערער.
נפסק: דין הערעור להידחות. ממצאי בית המשפט השלום מקובלים על בית המשפט המחוזי, שכן הם תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע. אין בטענת המערער כי דרישת הזיהוי שלו נענתה, על-מנת לשנות ממסקנת ביהמ"ש כי פניית המשיב, מלכתחילה, לא נועדה לעסוק באדם ספציפי. הסממנים עליהם הצביע המערער אינם עונים על המבחן האובייקטיבי הנדרש, לפיו האדם הסביר היה קושר בין הדברים במכתב לבין המערער באופן ישיר ומזהה אותם כמי שהתייחסו ספציפית אליו. אין בעובדה כי המכתב נשלח כהודעת דוא"ל, בתשובה להודעת הדוא"ל ששלח המערער למשיב, כדי לשנות ממסקנה זו. גם אם ניתן היה לקשור בין המכתב לבין המערער, לאור לשון המכתב לא מדובר בלשון הרע כלפיו. למשיב לא היתה כל דרך להתלונן בלי לצרף את הפניה נשוא התלונה.
אין במכתב אמירה ברורה כי אותו מנהל עסקי ששמו מופיע בדבר הפרסומת השיג את פרטי המערער בדרכים פליליות, מה גם שהקורא הסביר אינו מודע לעובדה שהמערער עבד בעבר בחברת סלקום ואינו יכול לחשוד כי המערער הוא זה שלכאורה העביר את פרטי המשיב מסלקום. מדובר בפנייה לגיטימית של המשיב לחברת הוט מובייל, בתלונה בנוגע לדבר פרסומת, מבלי שהופנתה אצבע מאשימה כלפי המערער ישירות. יש לדחות את טענת המערער כי המשיב ייחס לו באופן ישיר עבירות פליליות חמורות. ממילא, כאמור, אין מדובר באמירות העולות כדי לשון הרע. המשיב ביקש להביע את מורת רוחו מעצם הפנייה אליו מטעמה של הוט מובייל ונוסח הפנייה אינו מהווה לשון הרע. מדובר במכתב שנוסח בלשון מתונה, ללא שימוש בכינויים או בגידופים כלשהם בכלל וכלפי המערער בפרט. הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות בסך 9,000 ש"ח.
עדכון: ביום 16.1.2019 דחה ביהמ"ש העליון (השופט מני מזוז) בקשת רשות ערעור שהגיש המערער על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי לעיל. נקבע כי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים וכי מתן רשות ערעור אינו נדרש כדי למנוע עיוות דין. המערער חויב בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,000 ש"ח [רע"א 8681/18 גולן נ' מיכלסון].