(פסק-דין, שלום חדרה, השופט אמיר סלאמה): גם עיתונות דיגיטלית נכנסת להגדרת "עתון" לפי סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע.
העובדות: 4 תביעות לשון הרע שאוחדו, ביחס לשני פרסומים. התובעת היא מוסד ללימודים אקדמיים בבאקה אל ג'רבייה. יתר התובעים היו סטודנטים/ות במכללה או עבדו בה. הנתבע 1 פרסם את שני הפרסומים נשוא התביעה, האחד באתר "אשראקה" והשני בפייסבוק. הנתבע 2 הוא המחזיק בשם המתחם של האתר בו בוצע הפרסום הראשון.
המכללה טענה כי הפרסומים מהווים לשון הרע, בין היתר משום שהם מכילים השמצות ביחס לאי-מוסריות המכללה ולמתרחש בה, תוך הכתמת ציבור הלומדים בה והצגתו באור שלילי. יתר התובעים, סטודנטים ועובדים, טענו כי הפרסומים פגעו בשמם הטוב. הנתבע טען, בין היתר, כי הפרסומים אינם מהווים לשון הרע, כי מדובר בדברי ביקורת לגיטימיים וכי עסקינן בתביעת השתקה (SLAPP). הנתבע 2 טען כי הוא מתכנת וכי כל מעורבותו ביחס לאתר היא טכנית בלבד וכי אינו אחראי לדברי לשון הרע שפורסמו בו.
נפסק: יש לקבל את תביעת המכללה ביחס לשני הפרסומים. יש לקבל, ביחס לפרסום השני, את תביעת התובעות שהיו סטודנטיות במועד הפרסום ולדחות את תביעת התובעים שהיו סטודנטים או עובדים במועד הפרסומים. אין מחלוקת כי שני הפרסומים הם בגדר פרסום לפי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. השאלה המרכזית היא שאלת קיומה של זכות תביעה בגין לשון הרע בידי כל אחד מסוגי התובעים (המכללה - תאגיד, סטודנטים, יחידים עובדי המכללה). למעט המכללה, יתר התובעים הם אנשים פרטיים ששמם וזהותם אינו עולה מהפרסומים, אלא הם חברי קבוצה שיכולה להיפגע מתוכן הדברים.
תוכן הפרסום הראשון מהווה לשון הרע מבחינת המכללה, אך לא מבחינת התובעים היחידים. הפרסום השני מהווה לשון הרע ביחס למכללה ולתובעות שהן סטודנטיות, אך לא מבחינת תובעים סטודנטים או תובעים שהיו עובדים במועד הפרסום. הנתבע לא הוכיח קיומה של הגנה (אמת בפרסום או תום לב) ביחס לפרסומים.
אחריותו של הנתבע 2 רלבנטית לפרסום הראשון בלבד והוא אינו אחראי לפרסום בדף הפייסבוק של התובע. הנתבעים התייחסו בסיכומיהם לשני הנתבעים כמקשה אחת ולא הועלתה כל טענה ביחס להיעדר אחריותו של הנתבע 2. סיכומי הנתבעים כורכים את גורל שני הנתבעים יחדיו. גם לגופם של דברים יש להטיל על הנתבע 2 אחריות לדברי לשון הרע בפרסום הראשון, לרבות מכוח סעיף 11(א) לחוק איסור לשון הרע, המטיל אחריות לא רק על המפרסם, אלא על גם על האחראי לאמצעי התקשורת. בעידן האינטרנט, התיבה "עתון" אינה מצומצת לעיתון מודפס, אלא גם עיתונות דיגיטלית נכנסת להגדרה. הנתבע 2 הוא "אחראי לאמצעי תקשורת", שכן בהיותו מתיר השימוש באתר ובעל יכולת להפסיק את הפרסום, הוא ה"מוציא לאור" לפי סעיף 11.
בתביעה הראשונה הנתבעים יפצו את המכללה (התובעת 1) ב-30,000 ש"ח עבור הפרסום הראשון והנתבע 1 לבדו יפצה אותה ב-5,000 ש"ח בגין הפרסום השני. כן נפסקו הוצאות בסך 8,000 ש"ח והחזר יחסי של האגרה. תביעת התובעים 2-4 (שני עובדים וסטודנט) נדחתה ללא צו להוצאות. התביעה השנייה נדחתה במלואה. בתביעה השלישית ישלם הנתבע 1 לתובעת 1 פיצוי של 3,000 ש"ח עבור הפרסום השני, בצירוף הוצאות בסך 2,000 ש"ח והחזר אגרה יחסי. בתביעה הרביעית ישלם הנתבע 1 סך של 3,000 ש"ח לכל אחת משתי התובעות, בצירוף הוצאות בסך 3,000 ש"ח לשתיהן והחזר יחסי של האגרה.