ת"א 31694-09-16 גיע ניהול ומסעדנות בע"מ ואח' נ' קונקי

(פסק-דין, שלום ת"א, השופט רונן אילן): דברים שעלולים להיחשב כהוצאת לשון הרע אם פורסמו בדרכים המסורתיות, לא ייחשבו ככאלו אם פורסמו במרחב הווירטואלי, פשוט מאחר והמשקל שנותן הציבור לדברים שכאלו נמוך.

העובדות: תביעת לשון הרע. בין התובעים, כמפעילי מסעדה בגבעתיים, לבין הנתבעת, כדיירת בבניין בו פועלת המסעדה, נתגלעו מחלוקות נוכח התנגדות הנתבעת לפעילות המסעדה. נוכח ידיעה בפייסבוק על הכוונה לקיים במסעדה חגיגת יום הולדת לראש העיר גבעתיים, הנתבעת 2 פרסמה תגובות ובהן הביעה את סלידתה מקיום האירוע במסעדה הנעדרת רישיון עסק.

בתגובות הנתבעת התייחסה למפעילי המסעדה כאל עבריינים הפולשים לשטח ציבורי ועושים ככל העולה על רוחם, ואל העירייה שלא פועלת נגדם כרשות פושעת. לאחר תגובות אלה בוטל האירוע שתוכנן. התובעים טענו כי הפרסומים מהווים לשון הרע. הנתבעת טענה כי אין מדובר בלשון הרע ולחילופין כי עומדות לה הגנות חוק איסור לשון הרע.

נפסק: הנתבעת טענה טענה מקדמית לפיה שמם של התובעים אינו נזכר בפרסומים, כך שלא ניתן לזהות כי אלה מתייחסים לתובעים. לא ניתן לקבל את הטענת, שכן החוק מתייחס במפורש גם למצב בו נעשה הפרסום ברמיזה, ולאו דווקא במישרין. שני הפרסומים נעשו בו ביום ובתגובה לידיעה המזמינה להשתתף באירוע שנועד להתקיים במסעדה, תוך אזכור שמה במפורש בפרסום הראשון. ברי הדבר לכל בר בי רב כי הפרסומים מתייחסים לתובעים, הם אלו שמפעילים ומנהלים את המסעדה. ברור היה, הן לנתבעת והן לכל אשר קרא את הפרסומים, כי אלה מתייחסים לנתבעים.

בבחינת השאלה אם יש בפרסום משום הוצאת לשון הרע, יש להתייחס לאופן הפרסום כתגובה ברשת חברתית. המרשתת הפכה לכיכר העיר. יש הסוברים שאין מקום לכל אבחנה ביישום הוראות החוק בין פרסומים ברשתות חברתיות לכאלה שנעשים במדיה המסורתית [עניין סרנה - ע"א 15267-09-17], אך יש הסבורים כי השינויים דווקא מחייבים התאמות [עניין רמי מור - רע"א 4447/07].

יש לאמץ את העמדה שהובעה בעניין מור. השינוי מחייב התאמות ובהן בכל הנוגע להתייחסות לאותם פרסומים על-ידי אותו "קורא סביר". אם יש להתייחס לחילופי הדעות במרחב הווירטואלי כאל אותן דעות המושמעות בכיכר העיר, יחסו של הקורא הסביר בהתאם. המשקל שיינתן לדעות שכאלו עלול להיות נמוך. דברים שעלולים להיחשב כהוצאת לשון הרע אם פורסמו בדרכים המסורתיות, לא ייחשבו ככאלו אם פורסמו במרחב הווירטואלי, פשוט מאחר והמשקל שנותן הציבור לדברים שכאלו נמוך. אין משמעות הדבר קביעה גורפת שלפיה פרסום שנעשה ברשתות החברתיות אינו יכול להוות לשון הרע כלל.

הפרסום הראשון מייחס למסעדה פעילות ללא רישיון עסק, תוך התפרסות על שטח ציבורי. אמירות שכאלו, באופן בו נאמרו ובבמה שבאמצעותה נאמרו, אינן מגיעות כלל כדי לשון הרע. התביעה בגין הפרסום הראשון נדחית. הפרסום השני חורג מביקורת כוללנית ומייחס לתובעים עבריינות ופלישה בפשיעה לשטחי ציבור. העירייה מוצגת אף היא כפושעת נוכח יחסיה עם התובעים. פרסום כזה, אף אם נעשה במרשתת ואפילו תחת הסייגים המקנים בכורה לשיח הציבורי במרחב הווירטואלי, מבזה ומשפיל את התובעים ועלול לפגוע במשלח ידם. לכן - הוא מהווה לשון הרע.

טענת "אמת דיברתי" שהעלתה הנתבעת ביחס לפרסום, מתעלמת מהאופן בו נתפס בציבור הכינוי "עבריין". הנתבעת הציגה את התובעים ככאלו שהורשעו בדין ולא ככאלו המפעילים עסק בלא רישיון. התובעים מוצגים כמי שעברו על החוק ועשו כן ביחס לעבירות ברף החומרה הגבוה ביותר. הנתבעת לא הראתה כי התובעים הורשעו בדין, או אפילו ביחס להליך משפטי המתנהל כנגד התובעים. הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה, לא הוכיחה כי יש בסיס כלשהו לכינויים שהטיחה בתובעים ולפיכך לא עומדת לה הגנה זו.

באשר לטענה להגנת תום הלב - הנתבעת, שהטיחה בתובעים שהם עבריינים העושים ככל העולה על רוחם, איננה מביאה ולו תיאור בודד של בדיקות שעשתה טרם הפרסום בקשר עם טענה זו. הנתבעת אישרה כי פרסמה את הדברים מתוך כעס ובלא לשקול את תוכנם או משמעותם. הנתבעת ידעה שאין אמת בטענות שהטיחה בתובעים, אך בכל זאת פרסמה את הדברים. הפרסומים נעשו שלא בתום לב וההגנה אינה עומדת לנתבעת.

מעייניה של הנתבעת היו מופנים להפסקת פעילות המסעדה, פעילות שלטעמה היוותה מטרד נמשך. לא בפגיעה בתובעים חפצה הנתבעת ולא היה זדון בהתנהלותה. לפיכך, אין מקום לפסיקת כפל פיצוי. הנתבעת תפצה את התובעים ב-15,000 ש"ח ותישא בשכ"ט עו"ד בסך 12,000 ש"ח.